כל אחד אבל בדרכו

זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שלא עמדתי בצפירה. לא עמדתי. אפילו דברתי. קצת בלחש. אבל דברתי. כאילו יש איזה מישהו שיכול לשמוע אותי מדברת עם הקטנה שלי (בת הכמעט שלוש) ומרגיעה אותה. כאילו מישהו שומע את השאלות התמימות שלה. ואני עם דמעות חנוקות. לא עמדתי. רק ישבתי על הספה. ליד המיטה שלה. והקראתי לה סיפור. סיפור על טרקטור שפעם עבד והיום כבר זקן והדוד אהרון מנסה להפיח בו חיים ונהנה מהזכרונות של פעם.

בפעם הראשונה שהלכתי עם אבא שלי לבית הקברות לא הבנתי מי אלה חבורת הא/נשים שהגיעו במיטב מחלצותיהם לבית הקברות. לחלקה הצבאית. זאת משנת 1982. מקשקשים בקול גדול. שמחים. לבושים יפה. צבעוני. לא הבנתי למה הם לא עצובים. כעסתי עליהם. איך הם לא מכבדים את היום הזה? בכל זאת. הבן שלהם/ אח שלהם/ אבא שלהם מת. זה לא זמן לשמוח. וכל הזמן רק חשבתי על כמה עצבות. כמה עצבות יש בדקה הזאת של הצפירה. כמה שקט. כמה ריקנות. אבא שלי, שהבחין במבטים שלי ננעצים באותה אשה עם חולצה פרחונית ורעשנית, אמר לי משפט שמלווה אותי עד היום: "אין מקום לשפוט אנשים באבל שלהם. כל אחד אבל בדרכו."

כשלבשתי מדים והגעתי עם אבא לבית הקברות החלטתי לא להשפיל יותר מבט. כבר זיהיתי את האשה עם החולצה הפרחונית. אמרתי שלום לאיש עם החולצה החדשה. ואפילו שמרתי מקום לאמא ולאחות המבוגרות שתמיד הגיעו לקראת הצפירה ולא היה להן מקום לשבת בזמן הטקס. היו את הבדיחות הקבועות. את החייל שהסתובב והציע מים. והשיחות הקבועות על מי יגיע הפעם לנאום, וכמה זה בסדר/ לא בסדר לעומת שנה שעברה. שיחות חולין שכאלה. והעצבות היתה. נשארה. אבל גם היו המון חיים. כל אחד היה אבל בדרכו. לא השפלתי מבט לפני אל הא/נשים החיים. ולא השפלתי מבט בצפירה. בכיתי. עמדתי. והישרתי מבט.

כבר הרבה שנים שאני לא הולכת עם אבא לבית הקברות. כבר עברו כל כך הרבה שנים מאז שהחבר נהרג. החיים ממשיכים. ההורים ביקשו שנפסיק להגיע. הם כבר מבוגרים. הם רוצים להתאבל בדרכם. ואני ממשיכה לעמוד בצפירה. ולהיות עצובה. ולהישיר מבט.

כשהוצאתי את פיצק היום מהגן, שאלתי את הגננת: "אבל מה עושים בצפירה? איך מסבירים לילדה בת 3 מה זה ומה עושים ולמה בכלל?". "תגידי לה שאת עומדת ושאסור לצחוק. אסור אסור לצחוק". "אל תדאגי", אמרתי, "את זה היא תבין לבד. כשהיא תראה אותי בוכה".

הגענו לשעה 19:50 והיינו באמצע הספר. והדמעות כבר התקרבו לי לגרון. והתלבטתי אם אנחנו ממשיכות לקרוא על הדוד אהרון, או שאני יוצאת מהחדר כדי להיות לבד. בצפירה. בעמידה. והרגשתי את העיפות של פיצק. ואת הצורך שלה באמא שלה. והחלטתי להשאר. לידה. על הספה. ולהמשיך את החיים. עם הציורים הצבעוניים.

"אמא, מה זה הצליל הזה?"

זאת צפירה. לחשתי.

"למה?"

נחנקתי. למה? כדי לזכור. כדי לבכות. כדי לעמוד. כי יותר מ30,000 א/נשים חירפו נפשם. כי הם חסרים.

"כדי שנוכל מחר לחגוג את יום העצמאות", עניתי. "וזה עוד מעט יגמר". הצפירה. לא ימי הזכרון. לצערי.

היא הניחה עלי ראש. והמשכנו להקריא את הסיפור. על הדוד אהרון. והטרקטור.

 ולא צחקתי. ולא עמדתי. בעצם קצת עמדתי. עמדתי בישיבה. ליד פיצק. עמדתי לרגע וחיבקתי את הילדה שלי ועטפתי אותה בכל האהבה שיכולתי באותו הרגע. והתאבלתי. בדרכי.

ציור שפיצק ציירה לי

ציור שפיצק ציירה לי

———————

לפני שלוש שנים כשהייתי בהריון עם פיצק, כתבתי על היותי דור שני ליום הזכרון. כל היום התלבטתי איך אני שומרת על פיצק מלהיות דור שלישי. אז את דגל ישראל נתלה רק מחר. אחרי שהיא תחזור מהגן. אבל היום היא קיבלה ממני חיבוק הכי הכי שיכולתי. הייתי קצת שם וקצת פה. הרבה פה.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הלם קרב, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על כל אחד אבל בדרכו

  1. דרור כהנוביץ' הגיב:

    כל כך מזדהה על הכתוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s