לפני שבע שנים וחודש, ביום שני בשבוע, התחתנו.
את סדר הדוברים והטקסט שנאמר עוד שינינו ברגע האחרון. באמצע הלילה. ואת הכתובה הדפסנו בבוקר. קצת ברגע האחרון. כאילו לא עמלנו על החתונה תשעה חודשים. כמו הריון.
מהרגע שהתארסנו (ספטמבר, 2010 – פאי, תאילנד) היה לנו ברור שהחתונה שלנו תהיה אחרת. תראה אחרת. מותאמת במיוחד לנו. לשנינו. כי זה חתונה. לספר לקהילה שלנו, שהחלטנו שנינו לחיות יחד. להקים משפחה משלנו. לשנות קצת את העולם.
מרגע שחזרנו לארץ – זוג מאורסים טרי שרוצה לצלוח את אחת התקופות המורכבות בזוגיות (כן – התקופה הזאת שלפני חתונה?! כל כך הרבה החלטות, וגישורים, ומשפחתולוגיה. כיף זה לא. למרות מה שכולם אומרים) החלטנו להתחיל טיפול זוגי. לא כי משהו היה לא טוב. להפך. כי היה לנו כל כך טוב. ורצינו לקבל כלים לאיך עושים את זה נכון. איך מדברים ומגשרים על קשיים – בהתחלה זה עם מי יחתן אותנו, ובהמשך החיים זה היה עם איך לגדל את הילדות שלנו. כמו הדרכת כלות. רק של שנינו.
היה לשנינו ברור שאנחנו לא רוצים להינשא ברבנות. מוסד נוקשה. ארכאי. שלא פועל לפי הערכים שלנו. זה היה קל. הסכמנו 🙂 אבל עכשיו מה? איפה כן? איך כן?
לחצי היה חשוב להינשא כדת וכדין. לי היה חשוב לא ליפול למקומות חשוכים.
וכך התחלנו עם הדבר הקשה ביותר – קניין. ניסינו לראות איך אפשר להינשא ולא להפוך לקניין.
חתונה בקפריסין (או כל חתונה אזרחית אחרת בחו"ל לצורך העניין) – תאפשר לנו חתונה כפי שאנחנו רוצים, אבל נהיה חייבים להירשם נשואים במדינת ישראל (אחרת זה עבירה פלילית וזה..) ואז כש/אם נתגרש – נהיה חייבים לעבור ברבנות. כי זה החוק. והופ – נפלנו למקומות חשוכים. אז לא.
פילגשות – גילינו (במחקר הארוך ורצף הפגישות שעשינו עם כל מיני גורמים) שאפשר הלכתית לייחד אשה מבלי להינשא לה – קצת כמו ידועים בציבור, רק של פעם. מוסד הפילגשות. בגדול זה היה יכול להיות אחלה, רק שלהיקרא פילגש (וזה עוד לפני "סיפורה של שפחה") היה ליפול למקומות חשוכים. גם אם זה רק בהגדרה. אז לא.
עדים לא כשרים – אחד הדברים שהתחילו לעשות בארץ היה להינשא עם עדים לא כשרים (נגיד חילוני גמור או הומו – או גם וגם). זה אמר שהכל עובד אותו הדבר, אבל עובדים על המערכת. ואז זה לא כדת וכדין. אז לא.
קידושין הדדיים – קצת בדומה לעדים הלא כשרים, אם אני מקדשת את החצי – אז הקניין והקידושין שלו אותי מתבטלים. כיוון שאי אפשר באמת להתקדש הדדית. ואז זה לא כדת וכדין. אז לא.
לא ראינו דרך לצלוח את הקניין. אז קניין יהיה. אבל בכל דרך אפשרית נעשה זאת בלי החשוך. וכך התחיל/ המשיך המסע המיוחד של שני אנשים שמחפשים להם דרך לספר לכולם שאנחנו רוצים לחיות יחד, להקים משפחה ולשנות קצת את העולם.
החלטנו שאנחנו נתחתן הלכתית (קידושין) אבל לא דרך הרבנות (קידושין פרטיים). כך ננשא כדת וכדין (למרות מי שיחלוק על ה'כדין') אבל לא ניפול למקומות חשוכים.
וכך – אחרי תשעה חודשים (של המון התלבטויות הלכתיות ומשפטיות וכמעט בכלל בלי התלבטויות עיצוביות – לא באמת היה לנו אכפת מה יהיה צבע המפיות ומאוד היה לנו אכפת איך תהיה החופה) הגענו ליום המיוחל שנראה כך:
נפרדנו במוצ"ש, כדי שלא נתראה עד החופה. לכל אחד מאיתנו היה כסא והיינו ישובים גב לגב – כמו בסיפור הנסירה. גב לגב היו האנשים מתהלכים בעולם, בקשר קרוב ומדהים, אבל לא מודע. ואז היכתה אלוהימא (אלוהים לפי הסיפור המקורי) והם נפרדו. כל החיים חיפשו את החצי השני שלהם – עד שנפגשו פנים מול פנים. מתוך ההיפרדות הם נפגשו שוב, מודעים לעצמם ובוחרים בביחד. וכך היה גם איתנו, נפגשנו פנים מול פנים במדרגות החופה, ועלינו יחד לחופה. יד ביד כשההורים שלנו שם מחכים לנו.
לא היתה לי הינומה (מנהג מוזר שכולל בתוכו אשה סבילה שלא רואה לאן היא הולכת ולא שותפה לנעשה סביבה), היה לנו עורך חופה מקסים עם גיטרה וחיוך כובש, ומנחה יקרה שהנחתה הכל בטוב ובנחת. היו לנו שלושה גברים ושלוש נשים שהקריאו שבע ברכות (שתיים מהנשים אפילו אמרו את הברכה בניגון 🙂 ). החצי ביקש את רשותי, ואמר "ברשותך הרי את מקודשת לי" ומשהסכמתי העניק לי פמוטים (לא מבינה את הקטע עם הטבעת.. מנהג נוצרי במקור, שמרגיש לי כמו אזיקים ליום יום). כשהגיע תורי אמרתי חלק ראשון מפסוק, והוא ענה לי בהמשכו – ואני הענקתי לו גביע קידוש. עורך החופה הקריא חלק מהכתובה (ששנינו חתמנו עליה, וחתומים עליה 2 גברים ו2 נשים) ובסוף הוא שבר את הכוס – שעד היום שבריה מעטרים חנוכיה ומזוזה שעיצבנו.
בחתונה כולה היו עוד כמה דברים "אחרים" – היתה לנו דיג'יית, האוכל היה חלבי והיו לנו ריקודים גם עם חציצה וגם בלי. כדי שכולם יוכלו לרקוד ולשמוח איתנו. בנוסף, מעולם לא נרשמנו ברבנות (רווקים/ידועים בציבור), חתמנו על הסכם לכבוד הדדי, חתמנו על ההסכם המשולש של הרב ברויד (ביטול קידושין למפרע, גט על ידי שליח וקידושין על תנאי) ויש לנו הסכם לחיים משותפים (כמו הסכם ממון אבל מורחב לעוד כמה אספקטים של גידול ילדים ופרידה).
אה – ושבוע אחרי החופה, הלכנו למשרד הפנים כדי להוסיף שם משפחה חדש. כל אחד מאיתנו שמר על שם המשפחה מהבית (אני קומיי והוא פוגל) והקמנו בית בישראל – משפחת דרור. כל אחד מאיתנו הוסיף לשם המשפחה שלו, ולבנות שלנו יש שם משפחה אחד. דרור.
כל שנה מגיעים אלינו 3-4 זוגות להתייעץ, לדבר, לשמוע ולהסביר על חתונות והמשמעויות שלהן. חלק החליטו להתחתן בסוף ברבנות. וחלק החליטו אחרת. ואנחנו ממשיכים לספר לקהילה שלנו, שהחלטנו שנינו לחיות יחד. להקים משפחה משלנו. ולשנות קצת את העולם.
*מוזמנים לכנס שבו נדבר ונספר קצת על החתונה שלנו. 13 ביוני. שעה 16:00. מרכז רקמן לקידום מעמד האשה – אוניברסיטת בר אילן.
בלוג משלך 