קשה להיות צודק/ת.

כבר הרבה יותר מדי ימים שאני מסתובבת עם כאב בטן.. בהתחלה עוד הייתי מקשיבה לחדשות וקוראת YNET (או כל מוקד חדשותי אחר) כל הזמן.. אבל עם הימים, והבכי והתסכול- פשוט הפסקתי. לאט לאט גם נמנעתי מפייסבוק. בהתחלה לא כתבתי, ורק קראתי. אח"כ פשוט לא נכנסתי. בכלל. ואם נכנסתי- זה היה כדי לשתף את העולם, ובעיקר את עצמי, באמירות והגיגים של פיצק (הקטנה שלי). כל הזמן אמרתי שאם יהיה משהו שאני צריכה לדעת- אני אדע. חדשות רעות תמיד מוצאות את דרכן. והחדשות הרעות באמת הגיעו. חבר של חבר. חבר של חברה. אחיין של מכרה. בן של חברה. גיס של חברה. חלקם נהרגו ברגע. חלקם נפצעו. משפחה של חברה שהיתה צריכה לברוח מהבית. חברה אחרת שלא יכלה ולא היה לה לאן. ולי כואבת הבטן.

בשבת היתה לי שיחה מעניינת על השאלה האם יש אמת אחת. ממש לא, אמרתי. והצד השני ניסה להסביר שהרי קרה דבר אחד- או שעשיתי משהו או שלא. או שאמרתי או שלא. או שנתתי או שלא. וניסיתי להסביר שהעולם מורכב יותר. שהדברים לא תמיד שחור ולבן. שיש מורכבות. שיש עוד נתונים שצריך להתיחס אליהם- מה אני חשבתי באותו רגע. מה אני זוכרת שלא בהכרח מדויק, אבל שזה הפך לאמת ולעובדה מבחינתי. מה כל כך רציתי שיקרה ומבחינתי הפך לעובדה גם אם לא קרה בדיוק. מה הפרשנות שנתתי לסיטואציה ומה האדם האחר עשה עם הסיטואציה. האם יש אמת אחת? והאם זה משנה? והתחילה לי שוב לכאוב הבטן.

הבוקר עברתי ליד הפגנה. היו את המפגינים (שאני לא בטוחה על מה הם הפגינו) והיו את השוטרים על הסוסים.. ולכל אחת אמת. וכל אחד צודק. אלה כועסים על אלה. וחם בחוץ. והדעה ברורה. והם ביחד כקבוצה. והשוטרים עוזרים אחד לשני. והמפגינים אחד עם השני. ושומעים את המנהיג אומר משהו בסגנון: "לא לזוז, למרות הסוס".. והכביש נחסם. והנהגים מתעצבנים. והשוטרים מכניסים מפגין אחד לרכב משטרה. ואני כבר לא יודעת מי צודק. ולא בטוחה אם זו הדרך. והבטן כואבת.

פעם, כשהפיד שלי בפיסבוק (והחברים שלי בחיים האמיתיים) היו מסוג אחד של דעות, היה לי קל יותר להיות צודקת. היתה לי אמת אחת. והיא היתה שלי. הרבה יותר קשה המורכבות. ההבנה שיש יותר מאמת אחת.

שמעתי בדיחה (חסידית?!) שהולכת ככה:

זוג שכנים רבים, ומחליטים לפנות לרב שיפתור ביניהם את הסכסוך. שומע הרב את השכן הראשון, ואומר לו- "אתה צודק". מגיע השכן השני ומספר לו את כל הסיפור, ואומר לו הרב: "אתה צודק". מגיעה אשת הרב ואומרת לו "איך יכול להיות ששניהם צודקים?" ועונה לה הרב: "גם את צודקת".

וכך גם אני. קוראת סטטוס של אמילי עמרוסי או של אמיר מויאל– ונפעמת מהכתיבה והתוכן הצודק. ועושה לייק מעריך. ואז קוראת סטטוס של חברה פלשתינאית או של זהבה גלאון ומתרגשת ומסכימה כל כך. ועושה לייק מעריך. ואז שומעת על התארגנות מקסימה של "נשות צו 8" ומתרגשת על העשייה המדהימה. וכולםן צודקיםות. ואני מתאבנת. העולם מורכב. אני מורכבת. אין אמת אחת. כולם צודקים. ואני שותקת. ובוכה. וממש כואבת לי הבטן.

קל יותר כשיש אמת אחת. כשלא רואים את הנהגים הכועסים. או את השוטרים שחם להם. קל יותר כשאין מורכבות. קל יותר להיות צודק/ת.

ובינתיים. כואבת לי הבטן.

זכרון לימים בלי כאב בטן