הפוליטי בנימה אישית.

כבר כמעט שנה שאני כותבת פה. כמעט בדיוק שנה. פרסמתי את הפוסט הראשון שלי פה ביום האשה הבינלאומי- ה8 במרץ 2012. ממש עוד כמה ימים נציין את יום האשה הבינלאומי לשנת 2013. ואני אציין כמה נקודות מיוחדות בשנה האחרונה הזו. אציין את 30 (יחד עם הנוכחית) רשומות שכתבתי ופרסמתי (יש עוד המון טיוטות במגירה). אציין את כמה עשרות אלפי הצפיות של א/נשים שקרו את הדברים שכתבתי בשנה האחרונה. את מאות התגובות שנכתבו על פני הבלוג שלי (ועוד כמה שהופיעו על גבי הפיסבוק ובמיילים אישיים). אציין כמה שינויים חברתיים שהתחוללו בעקבות דברים שכתבתי. אישיים. פוליטיים.

כבר שלושה שבועות שלא כתבתי פה. כמעט בדיוק שלושה שבועות. ברשומה האחרונה אירחתי חברה יקרה. [מאז גם חגגה יומולדת. 🙂 מזל טוב]. ומאז לא כתבתי. לא כי לא היה לי מה להגיד (חלילה). פשוט העולם נהיה מקום מורכב. עמוס. מלא בדברים אישיים. לעתים הוא היה עמוס בדברים טובים ומרגשים. בחברות. באהבה. בהכלה. בעשייה. ולעתים עמוס ברגעים קשים. בבכי. בנפרדות. בתחושת בודדות. בעצב גדול. בתוך כל זה היה עומס של זמן. ובין לדאוג לקטנה ולהוציא את הכלבלב לטיולים למילואים ונסיעה נהדרת לרומא- פשוט לא הצלחתי להתיישב ולכתוב. לשתף. על המליון דברים שקרו בשלושה שבועות האחרונים. האישיים. הפוליטיים.

ג'ון לוק טען שאנחנו חיים בשתי ספירות נפרדות. בשני מרחבים שונים. יש את המדינה- המרחב הציבורי, ויש את המשפחה והבית- המרחב הפרטי. ואין ביניהם קשר. אולי דבריו הוצאו מהקשרם. הוא ניסה לצאת כנגד התפיסה ששלטה אז (מאה 17) שהמשפחה היא כמו מדינה קטנה- שאב המשפחה הוא כמו השליט, ולשניהם הזכות לשלוט על נתיניהם. אז הוא מדבר על האמנה החברתית.. אולי הוא התכוון להיות פמיניסט דגול, ופשוט לא היו את המילים המתאימות. במקום זה נשארנו עם ההפרדה. עם המחשבה שהמשפחה בנויה על יחסים אינטימיים ולמדינה אין זכות להתערב בתחום האישי והפרטי של האדם. למדינה יש את הזכות להתערב במרחב הציבורי בלבד. אולי הוא היה פמיניסט ליברלי בעצם.

המרחב הציבורי הוא בעצם הפוליטי. לא בהכרח בהקשר המפלגתי פוליטי. אלא בהקשר היומיומי. החברתי. הציבורי. הפוליטי. המרחב הפרטי הוא בעצם האישי. לא בהכרח במשמעות הקניינית. השייכות שלי הפרטית. אלא בכלל. מה שקורה לי באופן אישי. הארועים שמלווים אותי באופן אישי כאדם. כאשה.

מחאה פמינסטית

קארול האניש טענה שאין הפרדה בין המרחבים. שיש קשר הדוק בין השניים. אולי אפילו שהם שני שמות לאותו דבר. היא כתבה מאמר ב1969, ועורכות הספר שבו הוא פורסם נתנו לו את השם האלמותי- "האישי הוא הפוליטי". האניש היא חלק מגל של פמינסטיות רדיקליות (מלשון שורש.. לא קיצוניות..). בשנות ה60 הן נהגו להתקבץ להן קבוצות קבוצות ולדבר. לספר. לשתף על חייהן כנשים. לדבר על האישי. אחר כך הן היו מנסות לחבר הכל ולהבין איך האישי הוא בעצם שייך לכולן. איך האישי הוא בעצם פוליטי. לא. זה לא היה טיפול פסיכולוגי אישי. אלא שיח פוליטי חברתי. הן הבסיס לשיח שאנחנו חוות בכל הנוגע לעבירות מין. לפורנוגרפיה. להפרעות אכילה. לאלימות בתוך המשפחה. לקשר בין האישי לפוליטי.

"I believe at this point, and maybe for a long time to come, that these analytical sessions are a form of political action. I do not go to these sessions because I need or want to talk about my ”personal problems.” In fact, I would rather not … It is at this point a political action to tell it like it is, to say what I really believe about my life instead of what I’ve always been told to say." (Carol Hanisch)

פתאום זה התבהר לי. זה מה שאני עושה כאן. אני כבר שנה הולכת לפסיכולוג/ית האישי/ת שלי שקוראים לה "בלוג משלך". אני משתפת את האישי. מדברת ומדבררת את האישי. והופכת אותו לפוליטי. לעתים פוליטי בהגדרה הרחבה של הדברים. ולעתים פוליטי ברמה הכי טכנית ומדויקת של הדברים. לפעמים דברים שכתבתי גרמו להתעוררות גדולה. למחשבה נוספת של א.נשים. לשינוי בתפיסה. לפעמים דברים שכתבתי הגיעו למשני מדיניות. לחברי כנסת. הפוליטי הוא באופן ברור האישי שלי.

ופתאום זה התבהר לי שוב. זאת בדיוק הסיבה שלא הייתי פה כמה שבועות. האישי שלי עובר תהפוכות עכשיו. סיימתי ונפרדתי ממקום עבודה שהיה לי משמעותי וחשוב במשך ארבע שנים מלאות בכל טוב. עברתי שלבים מרתקים ומעניינים במילואים ונחשפתי לצדדים ומקומות בחברה הישראלית שגרמו לי לחשוב על איך עושים אחרת. איך יוצרים שינוי. כי אנחנו במקום לא טוב. סיימתי סמסטר בלימודים. וכמובן, חופשת סמסטר מלווה במבחנים ועבודות למכביר. עברתי קורס מרתק על נערות. ולכמה ימים חזרתי אחורה בזמן לכיתה י"א. חיבקתי את אותה נערה צעירה. וחזרתי ל2013. בן זוגי היקר נסע לקורס ברומא- ואני נשארתי עם כל הצאצאים בארץ. הרגשתי את העול והעומס של אם חד הורית. הורדתי את הכובע בפני כל ה90 ומשהו אלף אמהות יחידניות. טסתי לסופ"ש לרומא להיזכר איך זה להיות בת זוג. ובאותו זמן להיות עם לב כבד על שאני משאירה את הקטנה שלי בארץ.

אבל הכל הסתדר. חזרנו כזוג מחוזק. לילדה בריאה. לכלבלב מתגעגע. ועם המון אנרגיות להתחיל סמסטר חדש. להתחיל את ההתמחות שלי מחר. ולעשות מה שאני עושה בכל יום. לחזק את האישי והפוליטי. לזכור שהם שלובים זה בזה. ולשנות טיפה את העולם. בכל רגע עוד טיפה.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה זוגיות, פמיניזם, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הפוליטי בנימה אישית.

  1. עדי גריידי-אשכנזי הגיב:

    טוב שחזרת ובלוגולדת שמח. לשנה הראשונה כאימא (אולי להורות בכלל, אבל אני לא יכולה להגדי את זה מניסיון אישי עדיין) יש אופי מטלטל כזה עבור רבות מאיתנו. היא מטלטלת את האישי, את הזוגי, את המקצועי ואת הפוליטי, והרי בכל מקרה אם יש ביניהם גבולות הם מטושטשים… כשאת חושבת על כל זה בכתב, זה מעורר מחשבה גם בקוראות/ים שלך, אז כמובן שהברכה המתבקשת היא "שתזכי לשנה הבאה…" (ואגב, לבלוג שלך הייתה השפעה לא מעטה על בחירה אקדמית מסוימת שעשיתי ואני מרוצה ממנה, אז תודה :))

  2. פינגבאק: בין שרמוטה לזונה | בלוג משלך

  3. פינגבאק: סיכום עבודת הפרקטיקום וקריאה לעשייה | בלוג משלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s