חוק יסוד: כבוד האדם וחירותה?

"מיום ליום נעשית החברה נעשית אלימה וגזענית יותר. נשים, שהן מחצית האנושות, משלמות על כך את המחיר הכבד ביותר, בגופן ובנפשן. קיפוח נשים, דיכוי נשים ואלימות כלפי נשים הגזענות הנפוץ ביותר בחברה האנושית." אלה דברים שאמר הסופר סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח, במצעד לציון היום הבינלאומי לזכויות אדם. המצעד היה רגע לפני תחילת חנוכה. את היום הבינלאומי לזכויות אדם ציינו כמה ימים לאחר מכן, בנר שלישי של חנוכה- ב10 בדצמבר.

הרבה לפני שהיו דתות. שחגגו חגים. בחצי העולם הצפוני היו ימים של חושך. בכל מיני מקומות בעולם חוגגים יחד פסטיבלים של אור (סין, הודו, קנדה..). תקופת חנוכה-כריסמס (והרבה פעמים גם רמדאן- עיד אל אדחא) מגיעה בימים הקצרים ביותר בשנה ובלילות ללא ירח. בדיוק אז הכל נראה חשוך. נראה חסר סיכוי. מרגיש לבד. אז כולם מתאספים. מתחממים זה לצד זו. מדליקים יחד אור. מבינים שאנחנו בתקופה חשוכה. אבל שיש עוד תקוה.

לפני עשרים שנים ותשעה חודשים (ב17 במרץ 1992) חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק אחד. שטומן בחובו כל כך הרבה. הסעיף הראשון שלו (שתוקן בשנת 1994) אומר ש"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו, ובהיותו בן חורין." במדינת ישראל יש רק 13 חוקי יסוד, ומתוכם רק שניים (יחד עם חוק יסוד: חופש העיסוק) נוגעים לעולמו האישי של האדם. של הפרט. נוגעים לזכויותיו היומיומיות. האלמנטריות.

אבל מה זה בעצם אומר? מה הן זכויותיו הבסיסיות לכבוד וחירות של אדם? והאם תחת אדם נכנסת קטגוריית האשה? אותן נשים החוות אלימות באופן יומיומי? אותן נשים המסורבות גט? אותן נשים המגיעות לעולם בתי הדין הרבניים ולא נשפטות על ידי נשים? האם הזכות לבחור את שם משפחתי נכללת תחת הגדרת בת החורין? האם הזכות לגופה של הילדה בת החמישה חודשים שלי נכללת בהגדרה זו? האם אני נכללת בהגדרות האלו? האם אני בת חורין? האם הזכויות היומיומיות שלי מוסדרות ונשמרות על ידי אותו "סופר חוק"? חוק יסוד על חוקתי?

לפני פחות משבוע הייתי בהרצאה מדהימה. הרצאה שגרמה לי להתעצבן. שגרמה לי לכעוס. להיות מבולבלת. נרעשת. הרצאה שגרמה לי לחשוב על החירות. שלי. של הנשים. של הנערים. של הילדה שלי. פרופ' גייל דיינס (המדהימה) הגיחה בחיי לשעה וקצת והרעישה את עולמי למשך מספר שעות. מספר ימים. מספר מחשבות. מספר דיונים.

[ממליצה לראות אותה. לשמוע אותה. ולהפנים.]

היא מתארת את עולם הפורנוגרפיה. את הדברים שילד בן 11 רואה, ולטענתה, מתמכר כבובה על חוט. כמושפע מתרבות הצריכה של הפורנוגרפיה. כחומר בידי היוצר. היא מספרת על העולם שלנו- על התרבות הכללית שבה אנו חיים- מנקודת מבט אחרת. ומשהו נתקע לי בגרון. כן. העולם שאנחנו חיים היום הוא פורנוגפיה רכה – בהתאם להגדרה הישנה. היום כדי לראות עירום או קשר מיני בין שני המגדרים- לא צריך לקחת סרט מהוידאומט. פשוט צריך לראות פרסומות. זה שם.

(בגרסא הישנה של שנות ה50)

הנשים בתרבות אותה אנו צורכים (וצורכות) הן שוליות. הן נרמסות. הן חסרות כבוד. חסרות אנושיות. חסרות חירות. הן גוף. הן פלקט. אנחנו חיות בעולם בו אנו חסרות כבוד. אם בשם כבוד המשפחה אנו נרמסות. אם בשם כבוד הגברים אנו נאלצות להתכסות. אם בשם כבוד אנו שותקות- אז אנו כחברה צריכים להפסיק ולקרוא שוב לזכות הבסיסית ביותר- כבוד האדם (וחוה, לפי אורית קמיר). לעמוד על הזכות של אשה (וכל אדם) לחירות. לכבוד.

ובאותו הזמן שאני כותבת את הדברים הללו. דברים כואבים. דברים כעוסים. דברים של חושך. הרגשה של לבד. עולה בי מחשבה חיובית. עולות בי רגשות של הצלחה. של שינוי. אני נזכרת בכל החברים שהגיעו לחנוכת הבית שלנו השבוע (כן. גם לבתים שכורים אנחנו חוגגים חנוכת בית). אני נזכרת בבוקר של נר שלישי. אני נזכרת בחבורת אנשים.ות מדהימות.ים שמשנות.ים את העולם ומקיפים.ות את חיי. אני חושבת על בן הזוג שלי והשותף שלי במסע השינוי והתיקון בעולם. יש בי חיוך מתפשט. אני חושבת על הרגע היום בו הפקידה במשרד הפנים נתנה לי את הספח של תעודת הזהות ובו כתוב שם משפחתה החדש של הבת שלנו. שם משפחה אחד. דרור. שם של חופש. של חירות.

"לפני שהיה חג-מולד או חנוכה או רמדאן, לפני שמישהו הפך אמונה לדת, לפני שהיו ספרים, לפני שהיה חשמל – החורפים היו הרבה יותר שחורים וקרים ממה שאנחנו יכולים לדמיין. כל יום החשיך יותר מוקדם, החיים הלכו ונבלעו לתוך אפילה נצחית. אנשים ישבו בבתים, ניסו להתחמם, ניסו להאמין שהשמש עוד תחזור, שזה לא בלתי-הפיך. וככה, בכל היבשות בעולם, בכל התרבויות, נולד החג הזה, של היום הכי קצר בשנה, הלילה הכי ארוך. ביום הזה אנשים התקבצו ביחד, הדליקו המון נרות, מדורות, חילקו מתנות, אכלו ושתו ושרו ביחד. החורף לא נגמר עדיין, אבל זה יום השיא: מהיום הימים יתחילו להתארך, לאט לאט. בכל יום יהיו עוד כמה דקות של שמש. הזריחה תבוא קצת יותר מוקדם, השקיעה תתעכב עוד קצת. בחג הזה קהילות נפגשו כדי להדליק אש ולהגיד – תחזיקו מעמד. האור חוזר לחיים.

החושך הכי עמוק כבר מאחורינו."

[מתוך באדולינה – גבי ניצן]

———————————–

פרופ' דיינס תרצה ברביעי הקרוב באוניברסיטה העברית ב14:30 בבנין סוציולוגיה. לפרטים.

מודעות פרסומת

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה חקיקה, פמיניזם, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותה?

  1. עדי גריידי הגיב:

    בתור נשים ואמהות לבנות אין לנו את האפשרות בכלל שלא להחזיק באופטימיות כלשהי ולהאבק למען שינוי חברתי. ההרצאה הזו מלאה בדברים שלא רציתי לדעת…. אבל ממש לקראת הסוף היא דווקא מדברת על מה אפשר לעשות מול ילדים, ואני מקווה שנצליח 🙂

    • אני מסכימה עם ההתחלה. אבל אני חייבת להגיד שאני חושבת שבתור נשים ואמהות אין לנו את האפשרות בכלל שלא לרצות לדעת.
      זאת חובתנו כנשים. כחברות בחברה. כאמהות. כבנות זוג. כפרטים. חיבות לדעת. ולשנות.

  2. פינגבאק: לשבור שתיקה « האחות הגדולה

  3. פינגבאק: פרסום והצגת תועבה. אצלי במחשב. | בלוג משלך

  4. דייט הגיב:

    אין ספק שאנו צריכים עוד להתקדם בתחום השיוויון בין גברים ונשים, אבל כיום יש הרבה יותר מודעות ממה שהייתה פעם, נקווה שהמגמה תימשך.

  5. פינגבאק: הפוליטי בנימה אישית. | בלוג משלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s