זמן לחשבון נפש..

פעמים בשנה עושים נקיון רציני. בפסח האדם מנקה את ביתו. את המרחב בו הוא חי. ביום כיפור האדם מנקה את נפשו. את הגוף בו הוא חי. בפסח אנחנו במאקרו. במרחב. ביום כיפור אנחנו במיקרו. בצמצום. בהתכנסות. הרב סולובייצ'יק מתיחס למרחב וצמצום. המרחב הוא גברי. הצמצום הוא נשי. אני מאמינה שבתוכנו יש את שני המגדרים. את המרחב והצמצום. ואת הבחירה לתת לכל אחד את המקום והזמן המתאימים לו. הוא אמר שיש פרטי וציבורי. אני מאמינה שהאישי הוא הפוליטי. שהם באים ביחד.

כבר 10 שנים אני מתיחסת ליום כיפור כאל זמן מחשבה. אני מנקה את הגוף וצמה. מנסה לעשות איתחול מחדש לגוף ונותנת לגוף זמן לדבר ולהגיד מה הוא רוצה. בתקווה שאדע להקשיב לו במשך השנה הקרובה. עד האיתחול מחדש הבא. אני מנקה גם את הנפש ושותקת. מתכנסת לעולם משל עצמי ושותקת. קוראת יומנים משנים קודמות. כותבת לי נקודות שהבנתי על עצמי. כותבת לי מטרות לשנה הבאה. קוראת את המטרות שכתבתי שנה שעברה. מנסה לעשות איתחול מחדש לנפש ונותנת לנפש זמן לדבר ולהגיד מה היא רוצה.

את חשבון הנפש אני עושה השנה במקביל למליון דברים. בין לבין. יחד עם עוד. אני לא יודעת אם אצליח לצום ו/או לשתוק.. אני לא יודעת אם ארצה. אני גם לא יודעת אם אוכל. דברים חיצוניים שמשפיעים- להניק ולא לשתות או לאכול זה קשה ולא נעים ובטח לא מאפשר לעשות חשבון נפש. לשתוק ולהתכנס עם ילדה על הידיים זה קשה ולא נעים ובטח לא מאפשר לעשות חשבון נפש. אולי החשבון נפש שלי צריך לשנות כיוון. אולי הכתיבה היא חשבון הנפש שלי. אולי הלבד שלי צריך לשנות כיוון.

ביום ראשון הגיעו המובילים. עברנו דירה. ארזנו בימים האחרונים את כל המחשבות. את כל החוויות. את כל הזכרונות. הכל בארגזים. זה היה נקיון לנפש. גיליתי על עצמי דברים. על עצמנו. גיליתי תעצומות נפש. גיליתי אנרגיות חדשות. אחר כך ניקינו את הבית הישן. הבית שבו בהחלט הרגשתי בית. הבית הראשון שלנו. ניקיתי חלונות וחשבתי על הדברים שראינו דרכם במשך השנתיים הללו.. ניקיתי רצפות וחשבתי על האנשים שדרכו עליהן.. ניקיתי קירות וחשבתי על הדברים שנשמעו בחדרים השונים.. הבכי והצחוק. הנביחות והדיבורים. והאנשים האהובים שהיו. שבאו. שהרגישו בבית. שהקיפו אותנו באהבתם.

נקיון לנפש עובר אצלי בדרך כלל דרך הדף. או המקלדת. הזמן הזה שאני בשתיקה וכותבת. כמו מדיטציה משל עצמי. שתיקה ונשימה. מחשבה וכתיבה. נקיון לנפש. נקיון לנפש עובר גם דרך המרחב. האישי הוא בעצם במרחב. אין דיכוטומיה. הם שניהם יחד. ההתכנסות מושפעת מהמרחב. אני כותבת לבד. מול מקלדת. ושולחת את דברי למרחב. הגדול. אני כותבת על האישי. הפרטי. ושולחת לציבור. האישי הוא הפוליטי. מה ששלי משפיע על הסביבה. מה שקורה בסביבה משפיע עלי ועל מה ששלי.

אבל בימים האחרונים אני לא מוצאת הרבה זמן לכתיבה. אולי זה חלק מהסטטוס שלי. חלק מהמקום שלי מול המרחב בו אני חיה. המרחב הגדול יותר. המרחב החברתי. חלק מהמקום של להיות עסוקה בעולם בו אני חיה (כתבתי על הדברים לפני שבועיים- קישור לדברים באתר אונלייף). אולי ההתכנסות שלי צריכה לשנות כיוון. אולי השתיקה שלי צריכה לשנות כיוון.

אולי אני צריכה להחליף את הנקיונות. את הנקיון לנפש ולגוף נעשה באביב. בינתיים אתרכז בנקיון של המרחב שבו אני נמצאת. אתן לגוף את הזמן לנשום. אתרגש מהשנה החדשה. מהשינויים המתקרבים. מההזדמנויות. אז אני מנקה את המרחב. את השנה. את היומן. ומתחילה מרחב חדש.

צום מועיל וקל. ואיתחול מוצלח. שנה טובה.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה דתיים וחילונים, זוגיות, פמיניזם, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על זמן לחשבון נפש..

  1. ענת קורן-דרור הגיב:

    את מדהימה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s