עוד רגע. יום זכרון. תתכונני.

ופתאום צפירה.

תמיד לפני שיורים באוויר בטקסים, אבא שלי מזכיר לי- "עוד רגע. יריות באוויר. תתכונני". ולא משנה כמה פעמים כבר הייתי שם. ולא משנה כמה שאני כבר מכירה. יש משהו בהכנה הזאת. בחיבוק הזה. נושמת עמוק. יריות.

===

כבר שבוע שפיצק רוצה שנתלה דגלים ונקשט את הבית. לכבוד יום ההולדת של המדינה. אבל פיצק. אני חושבת לעצמי. זה יום השואה. ואני עם בטן הפוכה. איך אפשר לקשט את הבית? אני לא מוכנה. ובן הזוג לא בארץ (לחודש וחצי. סיפור ארוך. אמ;לק- הוא מהמם ואני גאה בו והוא יחזור רק בשבועות). ואני צריכה להשאר אסופה. ואנחנו במשרד. ויוצאות קצת לפני הצפירה למקום שקט. ואז אמרתי "עוד רגע. צפירה. תתכונני".

והתכוננתי. והיתה צפירה. ונשמתי עמוק. והדחקתי דמעות. וידעתי שאסור לי לתת לזה לכלות אותי כי אני חוזרת הביתה לבנות שלי והן צריכות אמא שמחה. אוהבת. מחבקת. ולא מוצפת.

===

הייתי מחכה לאבא שיחזור מבית העלמין ואז הינו תולים את הדגל על הבית. ושמים על האוטו. ואז חזרנו יחד מבית העלמין. ותלינו יחד את הדגל על הבית. ושמים על האוטו. מעין רגע כזה של מ-עכ-שיו. וזה נשאר. לא משנה איפה אני נמצאת. כבר שנים שאת הדגל אני תולה אחרי הצפירה של יום הזכרון. הרבה אחרי.

ופתאום פיצק כבר גדולה. ורוצה לחגוג למדינה יומולדת. ועמדה בגן בצפירה ביום השואה מתוך הוקרת תודה. על המדינה שיש. וביום הזכרון הם יעמדו בגן בצפירה. מתוך הכרת תודה לחיילים. ולשוטרים. ולחיילות. ולשוטרות.

===

העיניים נעצמו לי. לולי ופיצק שוכבות יחד במיטה. אני לידן מחבקת את לולי. מלטפת את פיצק. ונרדמת. מתכוונת להתעורר עוד מעט. וכנראה שלא קמתי. וישנתי ממש חזק. ועברה שעה וחצי. ופתאום צפירה.

לא התכוננתי. רק שכבתי שם. מתעוררת בשניה. מבינה מה שומעת. שוכבת ליד הילדות הישנות שלי. ומלטפת אותן. מרגיעה. לא יודעת אם אותן או אותי. נושמת.

===

ואת כל הזמן שלוקח לי לחזור לאיפוס מעבירים ביום העצמאות. ואני חוזרת לעצמי בצהריים של אותו היום. וזה בסדר. ואני נותנת לעצמי את הזמן.

ואז. מתי שהוא פתאום הבנתי שאת הבית נקשט. ולא בסוף יום הזכרון. אחרי הצפירה כמו שהיה לי תמיד. אלא לפני. ובן הזוג לא יהיה פה כדי לקחת ממני את הפעולה הכואבת הזאת. אלא תהיה זאת אני. ואעשה זאת באהבה. מחבקת. ואז פיצק צילמה את התמונה הזאת. גאה. שמחה. חוגגת. ואני עם דמעות בעיניים. מנסה להשאר אסופה. "עוד רגע. יום עצמאות. תתכונני".

39a5bf97-3bb1-4170-a110-0ed62c50d2de

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הלם קרב, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על עוד רגע. יום זכרון. תתכונני.

  1. comayz הגיב:

    "עוד רגע. יום עצמאות. תתכונני".

  2. Anat Koren-Dror הגיב:

    כתוב מאוד יפה ומאוד מאוד מרגש!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s