‫#‏עוד_רגע_32‬

אני בת 32 כבר חודשיים.. אבל רק עכשיו הצלחתי להביא את עצמי להעלות את הדברים שכתבתי בפייסבוק לכאן.. אז הנה מה שכתבתי לפני חודשיים. בזמן אמת..

תובנה ראשונה לשבוע אחרון ל-31:
הורות זה תפקיד ולא רק הוויה.
אני אמא מהרגע שנולדה פיצק לפני כמעט בדיוק 4 שנים. אני אמא בהרגשה, באהבה שלי, בדאגה, בחלומות בלילה, בהנקה.. בכעסים על ימי חופש בגן לעומת ימי חופש בעבודה.. בשיחות קפה במטבח על ילדים…
אבל זה גם תפקיד.
תפקידי להבין, לתקשר עם הילדות שלי. להקשיב ולהכיל. לתת להן כלים. לעבוד איתן על הסקרנות. לשאול שאלות. לנסות לתת תשובות. זה לא פשוט. התפקיד יותר מורכב מההוויה הרבה פעמים. זה דורש הרבה עבודה עצמית. הרבה עבודה זוגית. והרבה נשימות.

13256237_892827984173610_3137628094232646260_n

תובנה שניה לשבוע אחרון ל31:

מאז ומעולם היו לי עניינים עם הגוף שלי. פעם זה בגלל שלא היו לי ציצים. ולכל שאר הבנות היו. אח'כ בגלל שכשהלכתי לא היה נשמע חיכוך בין הירכיים והייתי עושה בכוונה עם הג'ינס. אח'כ כי השמנתי. אח'כ כי רזיתי. ואז שוב השמנתי. ומרוב שרציתי את הירכיים עם הצליל. אז נהיו לי ירכיים. ותמיד הרגשתי נמוכה. ויש לי עניין לא ברור עם הברכיים שלי. לא יודעת למה, אבל אני לא מסוגלת שיראו אותם. איבר מיותר. ואז הריון. והנקה. ומבחני לשכה. ושוב הריון. והנקה.

ודי.

לא רק בגלל מה שזה עושה לי ולנפש שלי. זה גם מחלחל לבנות שלי. פיצק כבר התחילה עם אמירות 'אני שמנה' או 'אמא, למה יש לך בטן שמנה?' אני מבינה את זה שאני חווה את הגוף שלי. וזה בסדר. אבל די.

אני חושבת שאני צריכה במודע להפסיק. אז יש לי קצת בטן. והירכיים עדין עושות צליל. והבירכיים לא משהו. ואני עדין נמוכה. אבל די. אני לא מתבאסת מזה יותר. זאת מי שאני. והבנות שלי ילמדו שאלה מי שהן. וזה הכי טוב בעולם.

(ואני צריכה להזכיר לעצמי את זה. כי מה שחשוב זה האופי. והמסביב. ולא באמת אם אני מידה 38 או 42).

13307323_893545870768488_7233271428000770214_n

תובנה שלישית לשבוע אחרון לגיל 31:

היום יום התמיכה במילואימניקים.

זה חשוב. אני עושה מילואים בתפקיד חשוב, עם המון אנשים טובים ונהנית מכל רגע. ואני אמא. אז אני צריכה להתנדב. כשהייתי אמא לקטנה בת חודשיים הגיע איתי חייל שאשתו בדיוק ילדה והוא התחרפן מזה שעזבתי את הילדה שלי בבית (עם אבא שלה רחמנא לצלן)- ולרגע לא חשב על עצמו. "כי זה אחרת את מבינה".

לא. לא מבינה.

צריך להיות יום תמיכה במילואימניקיות. זה מעין ויכוח תמידי ולא פשוט. עם הצבא. עם המעסיק. עם החברים מסביב. צריך שיהיה גם תמיכה בבני זוג של מילואימניקים. זה לא פשוט. אנחנו נעלמים. מצפים מהם לעשות הכל ולהמשיך הכל רגיל בזמן שאנחנו מצילים את העולם. כבר כתבתי המון על תובנותיי מהמילואים. אבל השנה זה התחדד.

אני אוהבת את התפקיד שלי. ואת מה שאני עושה. אני אוהבת להיות אשה במילואים. אני חוזרת עם חיוך. אני יוצאת עם חיוך. ואני לומדת המון. ובזכות התפקיד שלי במילואים אני עושה היום את מה שאני עושה בעבודה.

אז אני מתכוונת להמשיך. ולהתקדם. וללמוד. ולהראות לבנות שלי שאפשר. ולהודות למר בחור שמאפשר ותומך. ואם אפשר- גם לשמש דוגמה לנשים נוספות. כי זה אפשרי. וכיף שחבל על הזמן.

13344580_893965590726516_613800308081395854_n

תובנה רביעית לשבוע אחרון לגיל 31:

כשהייתי בצבא הבנתי שאני רוצה להיות חלק מתיקון עולם. אמרו לי שיש לי שלוש אפשרויות – להיות עו'ס, להיות מורה או להיות עו'ד. עולם הטיפול זה לא עולם שאני רוצה להיות חלק ממנו (סליחה אמא וחצי מהמשפחה).. עולם ההוראה לא בא בחשבון מאז שסיימנו את יחסינו באופן לא חברי (סליחה לכל שאר המשפחה).. אז הלכתי ללמוד משפטים. 

ואני גם דעתנית. ויש לי מה לומר. ואני אומרת. אז כולם אמרו שזה מתאים לי.

אז הגעתי למשפטים.

כבר בשנה א הבנתי שזה לא זה. אמרו לי שזה תמיד ככה. זה שנה א'. זה מבואות. 'חכי לשנה ב'. אז המשכתי. והבנתי כבר בשנה ב שזה לא זה. אמרו לי שזה כי עוד לא ראיתי שטח. כשאראה שטח בשנה ג' זה יהיה אחרת. אז המשכתי. והבנתי כבר בשנה ג' שזה לא זה. אבל הגעתי עד עכשיו- מה אני לא אסיים? אז המשכתי. עד שנה ד' הנכספת. אבל להתמחות לא יצאתי עם כל חבריי לספסל. אמרתי שאני רוצה לחפש רק כשאני באמת בטוחה שאני רוצה לעשות את זה. ואז התמזל מזלי. או כל הגדרה אחרת. והתקבלתי להתמחות בפרקליטות המדינה (פלילי) אצל מאמנת מדהימה. ובתור חובבת csi וחוק וסדר מושבעת- הלכתי מאושרת. נחשפתי לדברים מדהימים. הייתי חלק מתכנים מדהימים. אבל לאט לאט הבנתי שזה לא זה. אבל כבר הגעתי עד הלום, אז לא אעשה מבחני לשכה?

אז עשיתי. ועברתי.

ואז החלטתי ללכת להיות עו'ד. כמה שנים. כי זה כלי מהמם. ואני כבר עברתי את כל זה. אז הלכתי לעבוד באחד ממשרדי עוה'ד המדהימים שהכרתי. עם ה(!)בוסית. עשיתי דברים מרגשים. למדתי את עולם דיני העבודה (וההטרדות המיניות בעבודה) עוד ועוד.. הייתי חלק משינוי ותיקון עולם. 

ולאט לאט הבנתי שזה באמת לא זה. וככה כמעט 8 שנים אחרי שנכנסתי לעולם המשפטים, החלטתי לעזוב וללכת לדברים שאני באמת נהנית לעשות. ויותר מזה- שאני עושה אותם טוב.

מעבר לאומץ (על גבול הטיפשות) שהיה לי. היה לי תמיכה וגיבוי בבית ברמות שאני לא יכולה להפסיק להודות עליהם. זכיתי במישהו שלא רק משך אותי ודחף אותי, גם נתן לי גב ואמר לי שהכי גרוע יש לי לאן ליפול.

אני קמה בבוקר עם חיוך לתפקיד שאני נהנית לעשות, שאני מרגישה שאני עושה טוב. ואני הולכת לישון מצפה ומחכה למחר.

מעכשיו- אני מקשיבה ללב שלי. ואם צריך לעזוב אז לעזוב. כי זה משנה הכל.

ותודה ענקית לכל המלוות, המנהלות, המלמדות והמחנכות שזכיתי לעבוד לצידן ומתחתיהן בכל התקופה הזאת. אתן נשים מדהימות ומכל הדברים- אני שמחה שזכיתי להכיר אתכן. תמשיכו לשנות את העולם בכלי המשפט. אני מעריכה אתכן ברמות! (אתן יודעות מי אתן…)

13344573_894617643994644_2839460729053791617_n

תובנה חמישית לשבוע אחרון לגיל 31:

קיץ לפני 8 שנים בערך החלטתי שאני לא מתפשרת על בן זוג. עשיתי רשימה של תכונות שעליהן אני לא מתפשרת. ושיערתי שאשאר לבד. כי מי יכול לעמוד בכל הרשימה המטורפת הזאת?

ואז אסף אותי טרמפ איזה בחור. ונסענו יחד למפגש של עין פרת. ואז גם למדנו יחד בקבוצת בוגרים. ואז דברנו מלא וניסיתי לשדך אותו לחברה. ואז טיילנו יחד. והדלקנו נר שלישי של חנוכה. ונהיינו זוג.

תמיד ידעתי שזוגיות זה עבודה קשה. אמא מטפלת זוגית. הורים שחינכו אותי טוב. אבל כל פעם אני לומדת שזו לא רק עבודה קשה. היא גם ממש ממש מתגמלת. כשחזרנו מהמזרח והודענו לכולם שאנחנו מתחתנים נתנו לעצמנו את אחת המתנות השוות- קורס אימגו. פחות חשובה השיטה. ויותר חשובה המחשבה.. כי זה שינה לנו את מי שאנחנו ביחד. המשכנו בטיפול זוגי עד שפיצק כבר היתה בת חצי שנה בערך. ואז מכל העומס עשינו הפסקה.

אנחנו כל הזמן עובדים על זה. כל פעם נהיה קשה במקום אחר. וכל פעם משהו אחר מאתגר. ואז ויכוח נפתר בחיוך של הבנה. ואני מרגישה שאני צומחת ומתפתחת ומשתפרת. ואני נהיית יותר טובה. יותר טובה כבת זוג. כאדם. כאשה. כאמא. כחברה.

פעם חברה טובה אמרה לי שהיא רוצה לחיות את חייה עם ההבנה שכל לילה היא הולכת לישון ליד בן הזוג מבחירה וכל בוקר יש לה את האפשרות לבחור אחרת. והיא מקווה שהיא תבחר כל פעם להשאר. כל בוקר אני בוחרת להישאר. עובדת (וגם הבחור) קשה כדי שזה יהיה מתגמל. וכל לילה הולכת לישון עם חיוך על הבחירה שלי.

יאירון.. תודה על כל בוקר, יום ולילה. על כל ויכוח וחיוך. על כל רגע שאתה מאפשר לי לרדת מהעץ. על ההכלה. על הלמידה. על החיבוק. תודה על שאתה כל רשימת הדברים שחיפשתי. תודה על מי שאתה.

13325689_895125360610539_6624123336665695506_n

תובנה שישית ואחרונה לשבוע אחרון לגיל 31:

מתנות. הגיע השלב של המתנות.

אני לא צריכה שום דבר חומרי. יש לי הכל. אבל אם אתם ממש מתעקשיםות, להלן רשימת דברים ולא בהכרח בסדר חשיבות:

1. בריאות וחיים ארוכים לפיצק, ביגלה, הבן זוג האלוף והכלבלב המהמם.

2. 8 שעות שינה רצופות. בעדיפות לכמה שיותר כאלה.

3. מצב רוח טוב וחיוכים לרוב מהסובבים אותי.

4. חיבוק אוהב מחבר/ה בשילוב עם מילה טובה.

5. זמן איכות עם הבן זוג האהוב.

6. שלום עולמי.

7. אוכל טעים. עדיף מיד אחרי מתנה מס' 2 ומתנה מס' 5. אפשר גם בזמן מתנה 5.

8. תחושת הערכה (מקצועית או כל עניין אחר).

9. צחוק מתגלגל של הבנות שלי.

10. ציורים ופנינות חוכמה והצלחות קטנות (וגדולות) של המשפחה המהממת שלי..

והמשפט האלמותי: אמא, אני אוהבת אותך. ממש ממש ממש.

חייבת להגיד שבשבוע האחרון קיבלתי לא מעט מהמתנות שציינתי לעיל. ועדיין. אשמח לקבל עוד מהן. כזו אני. לא מסתפקת במה שיש 😉

מסכמת שנה מעולה. יאללה. מוכנה לבאות.

(בתמונה- תמונה שצילמה פיצק באחד הימים לבד.. כפי שהשתקף לה מהחלון. כן ירבו.)

13344533_895673917222350_6677006382249633539_n

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה חקיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ‫#‏עוד_רגע_32‬

  1. מאשה הגיב:

    איזה פוסט מדהים!
    התחברתי לעניין המקצוע ובעיקר לבן זוג… ברשותך אשלח את זה לבן הזוג שלי ואגיד לו שאני מקגישה בדיוק ככה 🙂

    אבל הסקרנות בוערת בי – לאיזה תפקיד עזבת?
    מאשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s