זירוז לידה.. סיפור לידה.. (חלק א)

ביגלה חוגגת עוד כמה ימים חצי שנה. פיצק חוגגת כמעט באותו הזמן שלוש וחצי שנים. חברה ובת דודה חוגגות שבוע 39. ומחר אני ומר בחור חוגגים 6 שנים יחד. הזדמנות טובה לעבד קצת את הלידות שהיו לי. לנו. את ההריונות שהרגישו כמו נצח. ובסוף הסתיימו בשתי ילדות מהממות.

חנוכיה נר ראשון

כבר בשבת גברת פיצק החליטה שהיא רוצה לבוא. אבל היא עוד לא ממש רצתה. רק צירים. אחרי שמיום חמישי כאבתי. אבל ידענו שזה יקח זמן. אז נתנו לזמן להגיע. במוצ"ש כבר היו צירים סדירים. אז יצאנו למסעדה. כדי לתת לצירים את המקום שלהם. בדרך גם ראינו את המשחק כדורגל. היתי מרוכזת בצירים. אבל נראה לי שזה היה צכיה מול מישהי.. חזרנו הביתה כדי לצאת לבית חולים. ואז הצירים נפסקו. ככה סתם.

=====

התאריך המשוער של ביגלה היה ביומולדת שלי. אז התנהלו שיחות רבות עם הגברת, שעם כל הכבוד, היא יכולה להגיע לפני. או אחרי. אבל את יום הולדת 31 שלי אני לא מתכננת לחגוג בבית חולים. וכולם אמרו שלידה שניה מגיעה מהר יותר. אז חיכיתי בשבוע 38 שתגיע. ואז ב39. וכבר הגענו ל40. ואת יום ההולדת שלי חגגנו כשאני חסרת סבלנות לעולם. עם בטן ענקית. ומצגת ממים שעשה מר בחור עם המון חברים ומשפחה- וצחקתי. אבל לא ילדתי. אפילו לא קרוב.

=====

בראשון בבוקר דברנו עם חברה.. היא עשתה טיפול טלפוני. לא מבינה בזה. לא יודעת מה זה. אבל זה היה מדהים. היא אמרה שאני מונעת מהצירים להגיע כי אני מפחדת. וזה היה כל כך נכון. פחדתי. פחדתי מהכל. פחדתי מכלום. רציתי שהיא תגיע. וממש ממש לא רציתי ללדת. אז בכיתי במשך שעה בטלפון בעוד היא מנסה לעזור לי ולראות ממה אני מפחדת ולהתמודד עם זה. זה עבד. בראשון בערב הייתי שוב עם צירים. סדירים. אז התקשרנו לבית החולים לשאול אם לצאת. תתקלחי ותלכי לישון ואז תבואי. לא באתי. הצירים נפסקו.

=====

הגיע שבוע 40. ולא. עוד לא ילדתי. הייתי ערה כל לילה בשעות לא קשורות. אבל לא ילדתי. ואז הגיעו צירים. ואני הרי יודעת מה זה צירים. כי ילדתי פעם. פיצק ישנה. אז הזעקנו את החברה, אמא שלי באה להחליף. ונסענו לבית חולים. הגענו. וזה נעלם. אבל אני יכולה להישבע שהיו לי צירים. באמת. כנראה שהייתי מיובשת. אז חוברתי לאינפוזיה. עברנו לילה לבן. וחזרנו הביתה. עם אותה הבטן. ועוד פחות סבלנות.

=====

בשני נסענו למוניטור. גם בגלל הצירים שהיו והלכו. גם בגלל שכבר הייתי בשבוע 39 וזה מה שצריך לעשות. אז עשינו. הכל היה תקין. בלי צירים במוניטור. עם דופק חמוד של ילדה עוברה. הרופא טען שיש פתיחה. עשה סטריפינג (חוויה קשה שתעובד בזמן אחר). תוך 24 שעות את יולדת. הוא אמר. אז כשהתחילו הצירים בשני בערב, האמנתי. התקשרנו שוב. אמרו לנו לא לצאת. זה עוד מוקדם. אבל אמרו לי תוך 24 שעות. אז יאללה. למרות שאמרו שלא צריך. אני כבר רציתי. הגענו לבית החולים- ושוב. נפסקו הצירים. פרצתי בבכי. זה לא יגמר ההריון הזה חשבתי. הפסקתי לרגע לאהוב אותה. את היצורה הקטנה.

=====

אחרי שבוע 40 צריך להגיע כל יום/יומיים למוניטור. ולבדיקת שקר כלשהו. ואולטרסאונד. ורופאים ואחיות שנראים מוטרדים. ולחכות הרבה בתור. וללכת הביתה. ולחכות. אז זה מה שעשינו. עוד יום. ואז עוד יום. ואז ביום שלישי היה למר בחור טקס קבלת תואר. והתחלנו שבוע 41. ולי כבר ממש נמאס. אז בבוקר ביקשתי מהמורה לפילטיס לעזור לביגלה לצאת כבר. כי נשבר לי. ואז הלכנו לבית חולים לביקורת. והרופאה המדהימה אמרה שאם היא תעשה סטריפינג אז הלידה תגיע תוך 24 שעות. ואני כבר למודת נסיון. לא האמנתי. אבל אני מוכנה לנסות. כי די כבר. ואני לא רוצה זירוז. או גרוע מזה. ואז היה הטקס. והלכנו שלושתנו. וכל הזמן פחדתי שירדו לי המים בטקס. אז הסברתי לביגלה, שהיא מוזמנת לצאת. אבל עוד לא. כי בכל זאת. פדיחה.

=====

חזרנו הביתה והחלטנו שאנחנו נרגעים. החלטתי שאני לא יולדת בשלישי. שיש לי דברים לסיים, עבודות לבדוק, דברים לכתוב בעבודה, דברים לסדר. לא מענין אותי. שתגיע בזמנה החופשי. אבל לא ביום שלישי. כאבה לי הבטן. היתי עמוסה במטלות. קיבלתי ממנה בעיטות תזכורת כל הזמן. אבל לא הסכמתי ללדת. ברביעי בבוקר התחילו הצירים באמת. עשינו סיבוב, כדי לא לחוות את חוויות הימים הקודמים שוב. ב15:30 כבר נכנסנו לחדר לידה. אחרי 12 שעות נולדה פיצק.

=====

התחילו צירים. אבל לא התייחסתי. כי בכל זאת. כבר שבוע שיש צירים והם באים והולכים. אז בלי ציפיות מיותרות. ואז הלכנו לישון. והתעוררתי מדי פעם מציר, אבל חזרתי לישון. והרי אם אני מצליחה לישון- סימן שזה עוד לא. ככה אמרו. והצלחתי לישון. ואז רק הלכתי לעשות פיפי. וכבר לא הצלחתי לחזור. לא לישון ולא למיטה. ושוב התרגולת. חברה מגיעה, אמא באה מהר לשמור על פיצק ולקחת אותה לגן. ב3:20 החנינו את האוטו בחניית אמבולנסים. ב4:20 ביגלה נולדה.

על הנסים- ט כרמי

התארסנו ואחרי 9 חודשים התחתנו. זה היה הריון שבסופו נולדה חתונה. ומאז יש לנו 2 פמוטים להדלקת נרות. אחרי שפיצק נולדה נוסף לנו פמוט קטן שלה. וכשביגלה נולדה- נוסף פמוט נוסף. ועכשיו בחג האורים, יש לנו הרבה אור בבית. ואני מונה את הניסים. לילה אחרי לילה.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הריון, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על זירוז לידה.. סיפור לידה.. (חלק א)

  1. אלונה הגיב:

    מקסים. שימשיך לגדול האור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s