סליחה.

חברה סיפרה לי שהיא דברה עם חברה שלה עלי. סיפרה לה שאני כבר חזרתי לעבודה. הקטנה בת שלושה חודשים ואני חזרתי לעבודה. חברה שלה התפלאה ואמרה: "מה? איזו מן אמא היא?" והחברה אמרה בעדינות- "אמא טובה".

אז רגע לפני יום כיפור. ארבע שנים אחרי שגיליתי שאני בהריון עם פיצק. שנה אחרי שגיליתי שאני בהריון עם ביגלה. אני עוצרת וחושבת על איזה אמא אני. ועל מה זה עשה לי. ולהתנצל קצת.

סליחה גוף יקר. סליחה על הרגעים במקלחת או מול המראה בהם אני כועסת עליך. על ה"מדלדלים".. על הבטן הרפויה. על השיער הנושר. על העיפות הניבטת מהעיניים. סליחה. היית גוף נאמן. הבאת אותי עד הלום (גיל 31 לא הולך ברגל). הענקת לי שתי ילדות מדהימות. אתה רוקד איתי כל רגע. ואתה מאפשר לי להניק באהבה ולתת אוכל מזין לביגלה הקטנה. אתה בסדר בסה"כ. אני ממש מקווה להצליח לא לכעוס השנה. סליחה.

סליחה חברותים פמיניסטיותים יקרותים. סליחה על הרגעים בהם אני עושה דברים שלדעתכם לא פמיניסטיים. אם כשאני מניקה (ומשתדלת להניק למרחקים ארוכים). אם כשאני יולדת בלי אפידורל. אם כשאני עושה מילואים. אם כשאני בוחרת לי טקסים דתיים שאני אוהבת לקיים (בדרכי). אם כשאני בזוגיות הטרוסקסואלית. ועוד עם בן זוג דתי. אני מרגישה שאני עושה הכל במודעות. אז כנראה שאמשיך לעשות את כל אלה. אולי אצליח לגרום לכם לא לכעוס עלי בדרך. ובכל זאת. סליחה.

סליחה פיצק וביגלה היקרות^*. סליחה שלפעמים אני חוזרת הביתה רק כשאתן כבר במקלחת. סליחה שאני מזרזת אתכן בבוקר רגע לפני שיוצאות לגנים ולעבודה. סליחה על שאתמול הגעתי הביתה כשכבר ישנתן. ורק נתתי נשיקה על המצח. סליחה שלפעמים כשאנחנו ערות אני מרוכזת במשהו אחר (פיסבוק/ ווטסאפ/ טלפון מחברה/ מסדרת את המטבח…) ולא לגמרי איתכן. אבל אני לפעמים עיפה. וקצת צריכה זמן לעצמי. וזה נופל על אותו זמן אתכן. סליחה.

מצד שני אם תלמדו מזה להיות מלאות אמביציה ושאיפות – אז דווקא סבבה לי עם זה…

סליחה חברותים יקריםות. סליחה על כל הפעמים שרציתןם להפגש ולא הצלחתי. סליחה על הפעמים שכשכבר נפגשנו שנרדמתי לכםן באמצע משפט. סליחה על שנושאי השיחה שלי הצטמצמו לפיצק וביגלה. לפעמים. סליחה שכמעט תמיד אני מביאה את אחת מהן (אם לא את שתיהן) איתי למפגשים. אני צריכה שתזכרו שאתםן אוהביםות אותי לעוד קצת זמן, עד שהדברים ירגעו קצת, ואז אני אחזור להיות מגניבה וכייפית. מבטיחה. (אני מקווה)

סליחה אהוב יקר. סליחה שלפעמים אני כועסת. סליחה שאני לא מצליחה תמיד להבליג. ולהכיל. סליחה שאני לא תמיד אומרת לך שאני מעריכה ומודה. על הכל. אני ממש מקווה להצליח להראות כמה שאני אוהבת קצת יותר השנה. מקווה לישון יותר ולכעוס פחות. סליחה.

עוד סליחה לפיצק וביגלה היקרות. סליחה שאני לא מתעקשת/התעקשתי על מוצץ (ולא אצבע). סליחה שלפעמים אני לא נמצאת ואתן נאלצות (אחת היום ואחת בעבר) לשתות חלב אם מבקבוק ולא ממני. סליחה שלא התעקשתי על שיטת הקשב. סליחה שלפעמים אתן משלמות מחיר. על כל מיני דברים. סליחה שלפעמים כשאחת מכן רוצה משהו אני בדיוק עם השניה ולא מצליחה לפצל את עצמי לשתיים. סליחה פיצק יקרה על כל הפעמים שילדים אחרים אמרו לך משהו מגעיל על התספורת הקצרה/ המכנסיים/ הנעליים הכחולים. סליחה שלא נתתי לך להיות ממוגדרת. (למרות שלא לגמרי הולך לי. החברה והסביבה חזקים. אבל אל תדאגי. אנחנו נותנים פייט). סליחה שלפעמים דווקא החולצה/מכנס/שמלה שרצית עדיין בארגז כביסה ולא ניקיתי עדיין. סליחה שלפעמים אני כועסת במקום להמתין רגע ולהבין מה אתן באמת רוצות/צריכות.

סליחה אני יקרה. סליחה על הרגעים שבהם אני כועסת עליך. על האמהות שלך. על שעות העבודה שלך. על הדרך שבה את לא סולחת. בעיקר לעצמך ולקרובים הסובבים. סליחה על כל הספרים שרצית לקרוא ולא הצלחת מרוב עייפות. סליחה על שיום כיפור נראה אחרת מאיך שהיית רוצה (עד ההריון לפני ארבע שנים הקפדתי לצום ולשתוק ולקרוא ביומנים הישנים ולכתוב בהם עוד ולעשות חשבון נפש עם עצמי, אבל מאז ההריון ההוא זה לא קורה. כל פעם מסיבה אחרת. ובעיקר בגלל שתי סיבות עיקריות. פיצק וביגלה).

אני ממש מקווה שהשנה תצליחי לעצור הכל ולחייך לעצמך. ולהגיד לעצמך שאת בסדר בסך הכל. שאת אמא טובה. יודעת מה? גם בת זוג לא רעה בכלל. וגם אשה בכללי די בסדר.