הריון זה לא מחלה. כן.. אבל..

|סיכום תקופה- חודש תשיעי|

ביום 19.4.2015 (איפהשהוא בחודש שמיני) כתבתי בפיסבוק:
הריון זה לא מחלה. אבל אם בן הזוג שלי היה אומר לי שכואב לו הגב, יש לו דקירות בבטן, סחרחורת ובחילה, ובכללי הוא רוצה למות- הייתי הולכת איתו מיד לרופא/ה.

ציור של קדם1

פיצק ביקשה מאבא שלה לצייר ילד(ה). ואז את אבא. ואז את אמא. וגם את בייגלה. ציור משפחתי ראשון.

אני לא חושבת שבכל חיי פגשתי כל כך הרבה רופאותים/ אחיותים/ טכנאי/ות אולטרסאונד כמו שפגשתי מאז תחילת ההריון. כנראה שלא סתם החוק מאפשר לנשים בהריון 40 שעות של בדיקות רפואיות בזמן העבודה.. 40 שעות.. ב-40 שבועות. וזה כולל המתנה.. וציפיה.. וקביעת תורים. וצום. ובדיקת דם. ועוד אחת. והלחצה. כי התוצאות יצאו סטטיסטית לא משהו. אז עוד בדיקה.

ולא. החוויה של המפגש עם רופאיםות-אחיותים-טכנאיםות פשוט לא כיף. הם לא נחמדים (רוב מי שפגשתי שהיה לא נחמד היה גבר.. אז אמשיך בלשון איש..). הם כנראה מפחדים ממשמעויות משפטיות ולכן לא עוצרים להסביר. הם לא עוצרים להסביר. הם לא רואים אותי כאדם (אשה) אלא ככלי. והתפקיד שלהם זה לבדוק את העובר. ואני בטעות הגעתי עם העובר. במקרה. ושלא אפריע להם.

מתישהו בחודש שמיני הגענו לאולטרסאונד, אצל רופא שלא הכרתי. ביקשתי ממנו שיגיד לי איפה בערך כל חלק של בייגלה. אמרתי שאני רוצה להבין מה אני מרגישה. הרופא לא התרגש וענה לי בקרירות: "לא. נשים לא צריכות להבין מה הן מרגישות. את צריכה לדעת שתקין וזה מספיק." ברצינות?! אתה אמיתי איתי? עזוב את זה שלא יזיק לך לעצור רגע ולהגיד לי- "אה, זה הטוסיק החמוד שלה… ומה שמכאיב לך ממש? זה המרפק שלה". אלא שגם אם לא אכפת לך- אני הלקוחה. אני המטופלת. אני לא שקופה. אני לא מיכל שסוחב עובר. אני אשה. ויש לי רצונות/ חשקים/ מאוויים.. למה אתה מחליט בשבילי? למה אתה מתעלם ממני?

בחודש שישי הגענו לסקירה. נכנסים לחדר. אומרים שלום לרופא. ולשלושת הסטודנטים (שני גברים ואשה). ולעוד אשה (שמסתבר שהתמחתה באולטרסאונד ילודים או משהו בסגנון). לא שאלו אותי אם אני בסדר עם התוספת הנכבדה של ארבעת הא/נשים הללו. לא ווידאו איתי אם זה בסדר שאשכב שם כמעט פי שתיים מהזמן המתוכנן (כי בכל זאת, היה צריך לעבור כל איבר פעמיים, כדי שגם המתמחה וגם הרופא יסתכלו, ואז להסביר לסטודנטים על כל איבר ואיזה דברים היו יכולים לראות באותו איבר). "אתם רואים? פה אפשר לראות מחלת X..". ואני בלחץ: "אבל אתה לא רואה, נכון? רק אפשר לראות.." וכל פעם התשובה מחויכת.. כן. אצלך הכל בסדר, אני רק מראה להם (לסטודנטים) מה אפשר היה לראות… זה היה נורא. זה היה מתיש. זה היה מכעיס. הרגשתי שאני מפריעה להם. אמרתי לעצמי שאם זאת היתה בדיקה וגינלית (מה שהיא לא היתה) הייתי עוצרת ומתנגדת ממש. אבל רק הבטן החביבה שלי היתה חשופה. הבטן וכל האיברים של ביגלה שלי.

אי שם הרחק בעבר בשבוע 11 עשינו שקיפות עורפית. הגענו לרופא (שלא ננקוב בשמו, אבל ידוע לי שמכירים את חוסר היכולת שלו להיות אמפטי למטופליםות- כי התלוננתי עליו) שבדק את ביגלה החביבה.. החמיץ פנים. אמר שאנחנו בסיכון- ושמבחינתו: "אני הייתי קובע למחר תור להפסקת הריון". ואו. נפלה לי הלסת. אוקיי. ונגיד שזו דעתך המקצועית. יכולת להגיד את זה אחרת? יכולת להבין שמולך עומדת אשה (ואיש) שהחדשות האלה שאתה מתאר קצת מסעירים? שזה מטלטל? שאולי כדאי שנתיעץ עם הרופאה שלי? אז התיעצנו. עשינו עוד מליון בדיקות. וגילינו שהכל בסדר.

רופא אחר בחודש שמיני בזמן בדיקה התעקש שלא להסביר לי מה הבעיה בריבוי מי שפיר- להתעקש רק להפנות אותי לרופאה שלי, ולא לענות על אף שאלה. וכשאני אומרת אף שאלה, אני מתכוונת לכלום. חתם פניו ושפתיו, אמר לי לקבוע תור נוסף לרופאה שלי ורק אז (אחרי הסבר של הרופאה שלי) הבנתי שהוא היה בלחץ ממשהו, שידעתי בוודאות שלא קיים אצלנו. למה? כי עשינו בדיקות קודמות. ואם רק היה עוצר להקשיב או לענות, כל הלחץ והמתח לא היו מתקיימים בכלל. כי הייתי אומרת לו שזה בסדר. כי בדקנו.

לא אומרת שאין רופאיםות-אחיותים-טכנאים עם נשמה. פגשתי גם כאלה תוך כדי. אבל הם מעטים. מעטים מדי.

אבל כדי שלא יגידו שאני רק מקטרת, אציין פעם אחת שהגענו לרופא נפלא- שלא רק שהסביר לי (לנו) כל דבר שעשה, אלא גם התנצל שאני צריכה להשאר פסוקת רגליים בזמן שהוא בודק משהו בחדר אחר, ושהוא ינסה לעשות את זה מהר ככל האפשר, כדי שלא אאלץ להשאר בתנוחה הלא נעימה הזאת (זה היה בזמן בדיקת סיסי שיליה והוא רצה לוודא שנלקח מספיק נוזל מהשיליה). התרגשתי עד לדמעות ממנו. איזו רגישות. ואיזו הבנה של הסיטואציה. ואיך הרגשתי לא שקופה פתאום.

אז נכון. הריון זה לא מחלה. אבל בריאות זה לא מוסיף. (גם לא בריאות נפשית).

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הריון, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על הריון זה לא מחלה. כן.. אבל..

  1. noa tal הגיב:

    שוב, אני כל כך מבינה ומזדהה (למרות שכבר שכחתי את הרב)

    הרבה הרבה נשיקות לך, יקירה

  2. פינגבאק: להיות אמא בפעם השניה.. | בלוג משלך

  3. פינגבאק: זכויות. זכויות בכל מקום. | בלוג משלך

  4. ברור שזו לא מחלה!!! זה הדבר המופלא ביותר שקיים גם זה קצת קשה, החיים לא פשוטים גם ככה, אבל כשעובדים קשה יש תוצאות חיוביות. כך גם בהריון צריך לדעת איזה בדיקות עושים בהריון ומה הדרכים שמקלות על התקופה הזאת עם השינויים שלה ואז היא עוברת בצורה נעימה יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s