קרובת משפחה של משפחת השכול

היום פעם ראשונה ראיתי טקס של יום הזכרון שלא בבית הקברות. הטקס האחרון שהייתי בו שהוא כזה היה בכיתה ח'. ביסודי. היום ראיתי טקס באולם (אולי נכון יותר להגיד השתתפתי. למרות שכל מה שעשיתי היה לשבת על כסא ולשמוע קטעי קריאה ושירים מושרים זה אחר זה). היום הייתי בעבודה. לא. לא כל כך היתה לי ברירה אחרת. אין לי הרבה ימי חופש, וכל יום חופש נבחר בקפידה. רציתי להיות במקום אחר ביום הזה. רציתי לציין אותו באופן אחר לחלוטין. אבל בשביל זה אני צריכה יום חופש.

חוק יום הזכרון קובע (סעיף 4א) שקרוב משפחה של חלל רשאי להיעדר מהעבודה ולא יראו בזה יום חופש. קרוב משפחה מוגדר כהורים, סבים, בני זוג, ילדים ואחים. וזהו. לא אחיינים. לא חברים. לא ילדים של נכי צה"ל.  אני לא מתכוונת ללחוץ על נקודות. ואני ממש לא מתכוונת להתחיל היררכיה של כאב. ממש לא. רק אומרת. גם אני רוצה. זוהי גם זכותי. אבא שלי לא חלל. אבל המלחמה בהחלט חיה איתי כל יום.

שאלתי חברה יקרה (בהתחלה מבלי לדעת שהיא אחות שכולה) אם היא הולכת לבית הקברות כי היא מהמשפחה. "את יודעת", אמרתי, "משפחת השכול". זאת בהחלט משפחה. משפחה שרק גדלה וגדלה. משפחה שכולנו מנסים לחבק. לאהוב. להראות שאנחנו איתם. מעין שבעה אחת מיוחדת במינה שמתקיימת יום אחד בשנה. משפחה שיש בתוכה חלל. גם אני קרובת משפחה. אני קרובת משפחה למשפחת השכול. אני דור שני ליום הזכרון. השכול מלָווה ומלֻווה את חיי מרגע היוולדי. מיום בו הבנתי. בעצם. מיום אחד קודם.

כולם הולכים לבית הקברות כדי לראות את הקברים. להיות שם. לגעת. לזכור. אני הולכת לראות את אבא שלי. לאהוב אותו. לחבק. להגיד לו שאני איתו. שאני זוכרת. אני זוכרת ימים קשים. ימים בהם לראות טלויזיה עם צלילי יריות היה קשה מנשוא. אני זוכרת לילות קשים. לילות מסויטים. אני זוכרת סיפורים. את סיפורי הגבורה לצד סיפורי העצב הנוראיים. סיפורים מתוסכלים. שיחות ארוכות של נסיונות להתאים סיפור לזיכרון ולנסות להגיע לאמת מאותו קרב או מיום אחרי.

זהו יום ציבורי. אין ספק. זהו גם יום מאוד פרטי. זהו יום שכולם עומדים ומסמלים סולדריות עם משפחות הנופלים. אבל גם אלה שעדיין מהלכים בינינו, גם הם זקוקים לסולידריות. הם המהלכים. אלה שכבר לא כל כך. אלה שאיתנו, אך בזכרונם הם עדיין שם. אלה שעושים הכל כדי שהימים שלנו יהיו שמחים, אבל עדיין חיים בלילות. 

כולנו חלק ממשפחת השכול. חלקנו מהמשפחה הקרובה ממש. חלקנו בני דודים. חברים קרובים. אותה בת זוג של חייל שהיו צעירים מדי מכדי להתחתן, או אפילו לעבור לגור יחד. היא חברה עם חלל ענק. אבל היא לא נכללת ברשימה. וחבר ילדות שלי שדודו נהרג עוד לפני שהוא נולד, הוא לא זכאי ללכת לקברו ולהיות עם משפחתו ביום הזכרון? ואני. שרציתי להיות עם אבא שלי. שגם הוא חבר של. לחבק אותו. לחייך אליו. ולהגיד לו שאני איתו.

אני קרובת משפחה של משפחת השכול. חייתי חיים טובים. מלאים ושמחים. עם חלל גדול מונח במרכז החדר. אלה לא ימים קלים. גם לא לילות קלים כלל. בצפירה אתמול חיבקתי את בן זוגי המדהים ואת הילדה המקסימה שלי ובכיתי. ידעתי שבכך אני מכניסה גם אותם למשפחה. אלה לא ימים קלים. לא לאבא שלי. לא לי. וגם לא למשפחה האישית שלי.

בבג"ץ שהתפרסם אתמול כתב השופט זילברטל שהצפירה מדמה את דומיית החברה כ"דומיה זועקת"- "ביטוי חי לתחושת הכאב הקולקטיבית על המתים". בצפירה אני חושבת גם על אלה החיים. על אלה שאיבדו משהו מאחור. על אלה שנשארו. על אלה שלא נפלו. שנשארו עומדים. שפופים. עייפים. יושבים. ומנסים לעמוד שוב. לעמוד גאים. איתנים. שמחים. להיות עם הכאב, ולהמשיך לחייך. כדי שהילדה שלהם תהיה עם חיוך. 

אנחנו כולנו ממשפחת השכול. כולנו חברים של. בנות של. אחיות של. אחיינים של. דודות של. בני זוג של בנות של. אולי דווקא ביום הזה, כדאי לראות את כולנו כמשפחה אחת גדולה. ולאפשר לכל אחד שרוצה להיות ביום הזה עם האנשים היקרים לו. גם אם הם מהעומדים.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה חקיקה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על קרובת משפחה של משפחת השכול

  1. עדי גריידי-אשכנזי הגיב:

    בדיוק. אני זוכרת את הניסיונות להסביר בבית הספר התיכון ואחר כך בצבא למה חשוב לי להיות עם סבתי והדודות שלי בקברו של חלל שמעולם לא הכרתי, נמרוד כוכבי שנפל במלחמת יום כיפור (למזלי באוניברסיטה יום הזיכרון איננו יום לימודים). אתמול, לצד האחות השכולה, היינו ביום ראשון עוד שמונה. הבן שלה, דודתה (שהיא סבתא שלי) ובנות הדוד שלה וילדיהן. אז נכון שמי שבמעגל השני והשלישי עובר תוך כמה שעות לתכנן איזה זיקוקים והופעות יראה ומי יביא מה ל"על האש". אבל לכמה שעות, היינו חלק ממשפחת השכול והכי חשוב בעיני- הקשבנו והיינו עם. בהחלט ראוי שכל מקומות העבודה יאפשרו לכל מי שרוצה ללכת לטקס הקרוב לליבו (יהיה הטקס פרטי או פומבי, לזכר קרוב או רחוק…).

  2. תמיר הגיב:

    ב ה ח ל ט .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s