הרי את מקודשת באופנה, חופה ומגדר

** רגע לפני הכל- רוצה להגיד תודה ענקית לבן הזוג היקר שלי. שחי איתי את כל הארועים הבודדים. שחווה איתי את הכל כשרשרת. אהוב יקר- תודה על לילה מיוחד שבו אמרנו קבל עם ועדה שאנחנו אוהבים. תודה על התהליך שליווה אותנו ועברנו לפני. ובטח ובטח על כל מה שאנחנו אחרי. תודה על שאתה צומח איתי. מצמיח אותי. תודה על דברים שאמרת במהלך השנים שחלקם שזורים פה כמעט במילים שלך. ובכללי- תודה.**

היום לפני שנתיים לבשתי בגדי חופה. היום לפני שנתיים. היום לפני שנתיים היה נקודת השיא לתקופה של תשעה חודשים. ממש כמו לידה. נזרע בנו רעיון החתונה בשבת מדהימה בנופים זרים בקיץ. סיפרנו בהתרגשות להורים- כמו אחרי אולטראסאונד ראשון. בהתחלה בשקט בשקט. אחר כך רצנו מגג לגג וצעקנו לכל העולם על ההחלטה המרגשת. אחר כך התישבנו לחשוב. חשבנו על הטקס ההלכתי. חשבנו על הטקס החברתי. בחנו את השיח היהודי-דתי. דברנו על השיח הפמיניסטי. דנו ודשנו. למדנו וצמחנו. ובסוף גם התחתנו. לבושים לבן. מוקפים בחברים ומשפחה. ומתרגשים בטירוף.

היום לפני שנתיים נכנסתי לחירות בזוגיות מחזקת. מצמיחה. מעניינת. מאתגרת. מדהימה. כזו שמאפשרת לי לשאול שאלות על החתונה. כזו שמאפשרת לי גם לענות. כזו שפוגשת זוגות מאז לאורך הדרך ומאפשרת להם לראות את השאלות. לראות איזה שאלות אנחנו לא שאלנו ושווה לשאול. כזו שבכל בוקר אני מתעוררת מחדש ושמחה על עוד יום בזוגיות הזו. כזו שבכל לילה אני שמחה שבחרתי ללכת לישון גם הלילה עם האדם היקר לי מכל.

על הרבה דברים דיברנו לקראת החתונה. דברים שראו ונכחו בחופה. דברים שלא. הרבה דברים שלא. אבל הדברים שניראו היו החשובים ביותר. טוב. לא ביותר. חשובים. מאוד. הטקסיות של הכל. ההנכחה הדואלית של שני המגדרים בכל רגע (עורך גבר ומנחה אשה, 3 גברים שהקריאו 7 ברכות ו3 נשים, שנינו דיברנו ואמרנו וענינו זה לזו במהלך הטקס). הלבוש והתוספות שנבחרו (או הושמטו) בקפידה. דברי הערך עליהם התקדשתי. הרגע שבו עברנו מגב לגב לפני החופה למפגש המרגש בירכתיה והעליה המשותפת והמקסימה של שנינו לתוך הבית שהתחלנו בבנייתו.

כמו בכל לידה, גם פה היו בדיקות שהעדפתי לא לעשות. שאלות שהעדפתי לא לענות עליהן. והמון שעות עם אמא שלי. כמו בהריון כך גם בהכנות לחתונה- היתה מעין תחושת תיקון אחת ארוכה עם אמא שלי. היא הפכה מגורם עוזר לחתונה בדברים טכניים לדמות משמעותית המלווה את התהליך הרגשי המיוחד שעברתי. ואת הכל אפשר להסביר דרך השמלה. פריט אופנתי אחד שמאכלס בתוכו את הכל. את הקושי עם אמא שלי. את האהבה העצומה שלי אליה. את הגעגועים שלי לסבתא שלי. את ההערכה העצומה שיש לי לזו שעדיין בחיים. את הכעס שלי כלפי הפטריארכיה. את ההבנה שאני יכולה לעשות שינוי.

זה התחיל בהגדרה ברורה. אני לא מתחתנת בשמלה. בטח לא בלבן. בלי מחוך. ובלי נעלי עקב. ובלי הינומה. אחר כך היה משא ומתן. (עם אמא שלי. בעיקר.) ניסיתי להסביר שיש לי בעיה עם איך שהחברה רואה את הנשים בתוכה. זה לא רק הדוגמניות האנורקסיות ודימוי הגוף הלא אנושי שמנסים להילחם בהם בחוקים שונים ומשונים. (למשל חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות שנכנס לתוקף לפני ארבעה חודשים). זה גם הדברים היומיומיים. הרוטיניים. זה הדימוי הזה של כל ילדה בת 4 (טוב. לא כל ילדה. כמעט כל ילדה.) על יום חתונתה. זה דימוי שלא עובר. הוא נשאר. הוא גורם לנו לחוש אושר. ערגה לרגע. פגשתי לאחרונה צעירה שהתגרשה לא מזמן שאמרה כמה משמח אותה שהיא תזכה להתחתן שוב. בגלל השמלה הלבנה.

אני לא אוהבת חופות. את רובן לפחות. אני בדרך כלל עומדת ומתעצבנת. רואה מולי שילוב של נעלי עקב (או  כמו שבן הזוג היקר שלי הייטיב לקרוא להן- נעלי קביים), הינומה (שמסתירה את הכלה), שמלה (לבנה!!) שמטאטאת את הרצפה ומחוך (שמעתי שהרבה נשים מנסות להיגמל מלנשום) ויש אפילו הנוהגים להשקות את הכלות המעודנות במעט יין של אחרי צום (אהיה קיצונית לרגע- נשמע כמו סם אונס של פעם)- כל מה שאשה צריכה בדרך לכתובה.

ביום האשה הבינלאומי נוהגים בשנים האחרונות לקיים צעדות במוקדים שונים בחו"ל של גברים הצועדים בנעלי נשים- "להיות בנעליהן" של נשים ולהרגיש איך זה מרגיש. מחווה יפה מאוד בעיני. נראה אותם לובשים עוד כמה פרטי אופנה מעבר לנעלי העקב. שמלה. מחוך (לא- זה לא פס מהעולם. יש מחוכים מכל מיני סוגים היום). שיער אסוף גבוה גבוה עם תוספות. ובחופה אם אפשר להוסיף גם הינומה שלא לראות כלום וקצת יין כדי להרגיש מסובבת לחלוטין. זה מגביל את התנועה. מגביל את המחשבה. מגביל את הריכוז.

השמלה הלבנה מקורה בטוהר שמגיעה הכלה לחתונתה. היא מודגשת בכתובה כשאומרים שהכלה היא "בתולה מהוללה". עובדה המוטלת בספק ב99 אחוזים מהחתונות החילוניות שאני מכירה, ובעוד כמה בחתונות הדתיות. החתן נכנס לחופתו לבוש כאילו הוא בדרך לפגישה עסקית והכלה כאילו היא מוצג בתצוגת אופנה. להינומה יש הסברים הלכתיים. מנהגיים. טקסיים. מה לא. אבל ברגע שבחתונה חסידית ההינומה הופכת לבד לבן אטום שהכלה אפילו לא רואה קצת- מתחילים לחשוב. ואז אחרי מחקר קצר מגלים שגם נשים בסין מתחתנות עם כיסוי ראש מלא. אדום אומנם. אבל כיסוי. בואו נקרא לזה בורקה. כדי לצמצם מונחים ומושגים.

אפשר לראות בכל אלה מנהגים שונים שנוספו והתפתחו לאורך השנים. אפשר גם לכעוס עלי שאני הורסת רומנטיקה. אבל קשה להפריד בין הלכה לבין הסוציולוגיה של ההלכה. או בין הטקסיות והפטריארכיה. בין הדימוי של ילדה בת 4 לאיך חתונה צריכה להיות ובין המקום של אשה בוגרת. בת 27. הצועדת לחופתה אחרי 9 חודשים של לימוד. מחקר. התפתחות וצמיחה. הכל חלק מאופנה. חלק מנסיון להשטיח את השיח. להפוך את הכל לארוע אחד ויחיד. ולשכוח שהוא שיא של גידול מחשבתי של רעיון. בחודש התשיעי של ההריון כבר חיכיתי שהכל יעבור. וכולם ניסו להסביר לי שלידה היא נקודת השיא של ההריון, אבל היא רק נקודה במארג שלם של חיים. היום- 9 חודשים אחרי הלידה אני מתחילה לעכל. להבין מה היתה הכוונה. כל הדברים שאנחנו עושים הם לא ארוע בודד. הם חלק משרשרת. חוליה ועוד חוליה.

התחתנתי בלבן. בשמלה שאמא שלי התחתנה בה. שסבתא שלי קנתה לה. השמלה עברה תיקון פיזי. אנחנו עברנו תיקון רוחני ונפשי. התחתנתי עם נעלי עקב. נעלי ריקוד. השמלה שלי הגיעה עד הברכיים. השיער שלי היה פזור ולא אסוף. ולא היתה לי הינומה. הייתי חלק מהאופנה. אבל קצת שונה. גם בן הזוג המדהים שלי לבש לבן. אפילו עשינו יום קניות מיוחד לחפש לו בגדים (מאוד קשה למצוא בגדים בצבע לבן לבנים). החופה שלנו לא היתה ארוע בודד. הינו חלק משרשרת. חלק משרשרת של זוגיות. חלק משרשרת של שינוי חברתי. הינו חוליה ועוד חוליה. אנחנו עודנו. היום. כמו לפני שנתיים. חוליה ועוד חוליה בתוך שרשרת זוגית.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה זוגיות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הרי את מקודשת באופנה, חופה ומגדר

  1. noa tal הגיב:

    יום נישואין שמח!
    והרשי לי לתקן – אני לא חושבת שהיום לפני שנתיים נכנסת לזוגיות. היא היתה שם
    קודם. פשוט היום לפני שנתיים סיפרתם לכולם איזו מין זוגיות יש ותהיה לכם.
    יום נפלא!

  2. תגל שגם רוצה להיות חלק מהשרשרת הגיב:

    סליחה אני רוצה להזכיר שאני זו שעשתה עם יאיר יום קניות מיוחד

  3. דנית הגיב:

    ממש אהבתי את שתי הפסקאות האחרונות של הפוסט. מחדד את נקודת המבט שלך. נותן לקוראים נקודת מבט חדשה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s