אני חוזר הביתה

|פוסט אורח- אביב יהלום|

"תגיד, אתה לא עובד?"

את השאלה הזאת הפנתה אלי אישה שעמדה מדי יום בשעות בצהריים יחד עם קבוצת אימהות בפתח גן הילדים של ילדיהן (ושל בתי) כדי לקחת אותם הביתה. גם אני הייתי עומד שם יחד עמן פעמיים או שלוש בשבוע, גבר יחיד בין כל האימהות, אבל אותן היא לא שאלה אף פעם האם הן עובדות. רק אותי…

"ומה עם אשתך? למה היא לא יכולה להישאר איתו?"

את השאלה הזאת הפנה אלי יותר מפעם אחת הבוס שלי בעבודה כמעט בכל פעם שהייתי בא אליו בבקשה לקבל יום חופש כדי להישאר בבית עם ילד/ה חולה. הבוס הזה ידע בדיוק מה אשתי עושה, וידע שיש לה קריירה תובענית משלה, ובכל זאת הוא המשיך לשאול את זה….

המשפטים האקראיים והתמימים-לכאורה האלה, הרמיזות הקטנות והמודעות-למחצה שאנשים שונים מפריחים לעברך כאילו מבלי-משים – הם-הם "נושאי הבשורה". הם המכשיר היעיל ביותר להשאיר אותך בתוך התבנית שבה החברה והתרבות שלנו 'אופות' אותך כמוצר מעוצב היטב בעל תפקיד מוגדר וייעוד כמעט-נצחי. עובדה שאני זוכר אותם היטב למרות שכבר חלפו 15-20 שנה מאז ששמעתי אותם… והמשפטים האלה בעצם אומרים: "להיות אבא זה לא התפקיד שלך. הורות זה לנשים. אתה צריך לעבוד ולפרנס!". והמסר נקלט. כי קשה להתמודד עם מסרים חברתיים דווקא כשהם נישאים על ידי פרטים בודדים ולא במסגרת קמפיין חוצות רעשני ומאורגן היטב שניתן לזהות את מקורותיו ולערער על מוסכמותיו.

ואולי הדבר היותר קשה בתהליך הזה הוא העובדה שאתה לבד. לפחות כך זה היה כשאני התחלתי את דרכי בעולם ההורות. גם כשהייתי הולך לקופת חולים עם הילד/ה הייתי מוקף בנשים, כמעט ללא אבא אחד לרפואה (תרתי-משמע…). בגן השעשועים היו בדרך כלל עוד 2-3 אבות, אולי בגלל שלשחק עם הילד זה משהו שתמיד נחשב קצת יותר 'גברי' מאשר להכין לו ארוחת צהריים, אבל גם זה לא ממש הפיג את תחושת החריגות והבדידות. נכון, היום המצב השתנה במידה רבה: הרבה אבות מגיעים לקופת חולים עם ילדיהם, במקומות ציבוריים שונים רואים אבות מטיילים עם תינוקות בעגלה ולא מתביישים לעצור ולהחליף חיתול או לתת בקבוק במקרה הצורך, ונדמה לי שגם לאסיפות הורים בבית הספר או בגן מגיעים יותר אבות מבעבר. באינטרנט ובפייסבוק ניתן אפילו למצוא קבוצות דיון ייחודיות לאבות צעירים שמחליפים ביניהם רשמים ועצות.

אז עד כמה עמוק השינוי? האם הוא אכן משקף תפיסה חברתית חדשה שמתנערת מתפקידי המגדר המקובעים של נשים וגברים, ורואה באבהות מעורבת ושוויונית חלק אינטגראלי מזהותו של הגבר? לצערי נדמה לי שהתשובה עדיין שלילית בעיקרה.

סיבה אחת לכך היא שאותם גברים שנוטלים חלק גדול יותר בטיפול בילדיהם הם עדיין מיעוט. סיבה שניה היא שהחלק שאותו הם נוטלים הוא עדיין קטן יותר, בדרך כלל, מזה של בת זוגם. אבל אולי הגורם החשוב ביותר הוא היעדרו של שיח ציבורי אמיתי ששואף להעניק לגיטימציה חברתית-תרבותית לתהליך כניסתם של גברים לבית, במקביל לתהליך המתקיים מזה כמה עשרות שנים של יציאת הנשים מתחום הספירה הביתית אל עולם העבודה והספירה הציבורית. יתר על כן, גם אם מתקיים שיח כזה הרי ששותפות לו בעיקר נשים, ובעיקר נשים פמיניסטיות שמבינות את חשיבותו של תהליך השינוי הזה, בעוד מרבית הגברים ממשיכים להתבצר בשתיקתם (כפי שהם עושים גם בנוגע לנושאים מגדריים אחרים). שתיקת הגברים גם מביאה לכך שהנורמות התובעניות הנהוגות היום בעולם העבודה ממשיכות לשעבד אותם (וגם נשים לא מעטות) ל'קריירה' שמתבצעת מחוץ לבית במשך שעות ארוכות על חשבון הילדים והמשפחה. חשוב לזכור שמרבית המעסיקים והמנהלים הבכירים במקומות העבודה השונים גם הם (עדיין) גברים, וכאשר 'השיח הגברי' שמסביבם אינו דורש שינוי אזי הסיכוי שהם ייזמו בעצמם שינוי כזה קטן יותר.

אחת התוצאות העיקריות של היעדר שיח חברתי כזה (או שמא: אחת הסיבות להיעדרו…) היא העובדה שהאישה – למרות שכיום היא גם עובדת או 'מפתחת קריירה' משלה – עדיין נתפסת כאחראית העיקרית לגידול הילדים ולביצוע עבודות הבית (בעוד הגבר עדיין נתפס כאחראי העיקרי לפרנסת המשפחה). וכאן, שוב, נשים משלמות את המחיר, כיוון שרבות מהן נאלצות לשאת בעול 'המשמרת הכפולה': עובדות לפרנסת המשפחה בחלק הראשון של היום ומטפלות בילדים ובתחזוקת הבית בחלקו השני לאחר שהן חוזרות הביתה. התוצאה היא שחיקה, עייפות, תיסכול, מירמור ומתח רב. במקביל, הגבר מפסיד את אחד הדברים המספקים והמתגמלים ביותר שהוא יכול לזכות בהם במהלך חייו: להיות אבא מעורב ופעיל בחיי ילדיו, ללוות את תהליך צמיחתם וליצור עמם מערכת יחסים קרובה ואינטימית. שימורה של התפיסה המסורתית בא לידי ביטוי בעובדה שגם ברוב המשפחות בהן חלוקת המשימות המשפחתיות היומיומיות בין בני הזוג היא במידה רבה שוויונית ('חצי-חצי') הרי שמי שאחראי/ת על קיומן, מי שזוכר/ת מה צריך לעשות בכל יום, מי שמוטרד/ת ומודאג/ת שמא הדברים לא יתבצעו כהלכה או במועד המתאים (או בקיצור: מי שיש לו/ה "כאב ראש") – היא האישה.

היעדרו של השיח הציבורי בנושא זה מתבטא גם בהיעדרן הבולט של מסגרות ארגוניות שיעודדו גברים צעירים להיות אבות פעילים ומעורבים יותר, ויתמכו בהם במסגרת התהליך הזה. התקווה או התביעה של נשים רבות שדבר זה יתרחש מאליו ובאופן 'טבעי' היא במידה רבה אשליה. בדיוק כפי שנשים היו זקוקות לתמיכה רבה ביציאתן מהבית אל הספירה הציבורית באמצעות קמפיינים שונים ושיח ציבורי ער, בעזרת קורסי העצמה, אסרטיביות וניהול, ובסיוע תהליכי חקיקה שונים שמטרתם להבטיח את יכולתן לתפקד בעולם העבודה  – כך גם הגברים זקוקים לתמיכה בתהליך התנועה שלהם בכיוון ההפוך, אל הבית.

אין ספק, שמן הראוי שהמדינה תהיה זו שתיקח על עצמה תפקיד זה, מתוך הכרה בזכותם/ן של נשים וגברים למימוש עצמי ולחופש עיסוק, מתוך רצון לייצר עבורם/ן לגיטימציה חברתית שתאפשר להם/ן גמישות מירבית בבחירת מסלול חייהם/ן ואופי יחסיהם/ן המשפחתיים ומתוך הכרה בתרומה הגדולה שיכולה להיות לגמישות בתפקידי המגדר לכלכלת המדינה ולחברה באופן כללי. הסוגיה הזאת היא סוגיה פוליטית (כלומר חברתית כללית) ואין להשאירה רק לגורלו של המו"מ הפרטי בין בני הזוג לבין עצמם. המדינה יכולה, למשל, ליזום ולממן קורסים וסדנאות להורות עבור גברים, לאפשר לגברים במגזר הציבורי לעבוד פחות שעות, לעודד תרבות ארגונית ידידותית למשפחה בחברות ממשלתיות, ליזום חקיקה של חופשת לידה חובה לגברים, ובעיקר – לאמץ מדיניות כוללת שמציבה את הנושא הזה במקום גבוה על סדר היום הציבורי ולהוביל תהליך שמטרתו מתן לגיטימציה חברתית לשינוי בתפקידים המגדריים המסורתיים.

הבעיה היא שהמדינה לא ממהרת לקחת על עצמה משימה זו, וכאן לדעתי יש מקום לפעולה של ארגוני 'החברה האזרחית'. בראש ובראשונה, האחריות לקידומו של השינוי הזה צריכה להיות שלנו, הגברים. בימים אלה אני שותף לתהליך חשיבה יחד עם קבוצה של גברים ואבות צעירים שמטרתו לנסות לעורר שיח ציבורי בנושא כניסתם של גברים לספירה הביתית. השלב הראשון של הפרויקט אותו אנו מגבשים כעת הוא הכנה וביצוע של קורס/סדנא ייחודי/ת לאבהות מנקודת מבט שוויונית. כולי תקווה שאמצא שותפים ושותפות נוספים/ות לתהליך חשוב זה.

——-

אביב יהלום- התנועה לשוויון ולשלום בין המינים. סטודנט לתואר שני בלימודי מגדר, אוניברסיטת בר אילן.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה פוסט אורח, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על אני חוזר הביתה

  1. דפנה הגיב:

    אולי צריך להתחיל מזה שבמגזר הציבורי יקראו למשרה של 8 שעות "משרת הורה" ולא " משרת אם". תראה לי כמה גברים, מעורבים ככל שיהיו, ירצו, או יהיו מוכנים לעבוד במשרה שנקראת משרת אם.
    וזה מבלי לדבר על זה שבגלל המצב הקיים אב שאוסף את הילד פעם אחת בשבוע מהבן הוא אב מעורב, בעוד שאם שאוספת את הילד מהגן פעם אחת בשבוע היא אם מזניחה, ובטח שלא מעורבת.

  2. רונית קרק הגיב:

    אביב, נהנתי לקרוא…כל כך מוכר מהצד השני…
    כשנשים נשארות עד מאוחר בעבודה הן נשאלות "אין לך ילדים ובן זוג בבית?" לא תמיד ז
    ה נשאל באופן ישיר..אבל יש תמיד רמיזות לכך..
    כל הכבוד על השמעת הקול הגברי הצלול – ד"ר רונית קרק

  3. יאיר אפטר הגיב:

    אביב האמירה שלך משמעותית וחשובה, השאלה כמה גברים אינה רלוונטית כיום מוכנים לקחת חופשת לידה לעבור למשרת הורה או כל שינוי שיקדם מעורבות הורים בספירה הביתית. לקביעת הנורמות יש משמעות חינוכית שתשנה את השיח. כאשר יהיו הזדמנויות יהיו מי מהגברים שיקבצו על העגלה ויראו אחרים שהם מרוויחים וכן הלאה. הכיוון שאתה מציע הוא נכון ומשמעותי.
    יאיר אפטר

  4. פינגבאק: אספת פועלות בחצר | בלוג משלך

  5. בלש פרטי הגיב:

    אביב,
    נראה שאנחנו נמצאים עוד לפני המהפכה.
    הקמועות משתנים, העבודה מהבית ודרך האינטרנט הופכת ללגיטימית יותר ויותר
    והמיקום שלך ופחות חשוב.
    יותר מזה, המקצועות משתנים, ואי אפשר לדעת במה כולנו (כולל בני הארבעים שבינינו) נעבוד בעוד 20 שנה
    (גם החיים מתארכים!)
    אל יאוש ובהצלחה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s