אל הקוראים.ות, מאת המחברת

רוברט פולגום בספרו "כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן" פותח את ספרו בפניה לקוראים- "אל הקוראים, מאת המחבר". מיד אחר כך הסיפור הקצר שלו "אני מאמין"..

"בכל אביב, זה שנים רבות, אני מבצע את המשימה שקבעתי לעצמי: כתיבת הצהרת "אני מאמין". כשהייתי צעיר יותר, השתרע ה"אני מאמין" שלי על עמודים רבים, בניסיון לכסות כל תחום, בלי להשאיר קצוות פתוחים. הוא נשמע כמו סיכום של בית המשפט העליון, כאילו מילים יכולות ליישב כל עימות ביחס למשמעות הקיום. אז הנה.. רגע לפני תחילת שנה אזרחית. אני מבצעת משימה שקבעתי לעצמי לפני שנים רבות. אני כותבת הצהרת "אני מאמין" לבלוג שלי.

ה"אני מאמין" התקצר בשנים האחרונות – לפעמים נעשה ציני, לפעמים קומי, ולפעמים נינוח- אבל אני ממשיך לעבוד עליו. לאחרונה, הצבתי לעצמי מטרה לצמצם את הצהרת האמונות האישית שלי לעמוד אחד של מילים פשוטות, תוך הבנה של האידיאליזם הנאיבי שעליו הוא מעיד. גם אני אנסה לצמצם לעמוד אחד. לפוסט אחד. עם מילים פשוטות. בעיקר בשביל עצמי.

את ההשראה לקיצור קיבלתי בתחנת דלק. מילאתי את מכל הדלק של המכונית שלי בדלק משובח, באוקטן סופר גבוה. הקשישה שלי לא הצליחה להתמודד איתו והתחילה להשתעל בכל צומת ולהשתנק בכל ירידה. הבנתי מה הסיפור. השכל והרוח שלי עושים אותו הדבר מפעם לפעם. יותר מדי מידע בעל תכולה גבוהה, ואני מקבל שיהוקים מנטליים. אני משתנק בצמתים שבהם אני חייב להחליט החלטות גורליות ואז, או שאני יודע יותר מדי, או שאני לא יודע מספיק. חיים מודעים הם לא פיקניק. הם ממש לא. בכל רגע נתון אני מבינה שאני לא יודעת מספיק. שאני יודעת יותר מדי. שאני עיפה. שאני משתנקת. ושאני צריכה לישון. והרבה.

אז הבנתי, שאני כבר יודע את רוב מה שנחוץ לי כדי לחיות חיים בעלי משמעות- ושזה לא כל כך מסובך. אני יודע את זה. וידעתי את זה כבר מזמן. לחיות את זה- טוב, זה כבר עניין אחר, לא? והנה ה"אני מאמין" שלי: כל מה שאני באמת צריך לדעת על איך לחיות ומה לעשות ואיך להיות למדתי כשהייתי בגן. החוכמה לא התגלתה בפסגת ההר של סיום התואר השני באוניברסיטה, אלא בארגז החול שבמגרש המשחקים של גן הילדים. אלה הדברים שלמדתי:

חלקו כל מה שיש לכם עם אחרים. שחקו משחק הוגן. אסור להרביץ. החזירו דברים למקום שממנו לקחתם אותם. סדרו את הבלגן שלכם. אל תיקחו מה שלא שלכם. התנצלו אם פגעתם במישהו. רחצו ידיים לפני האוכל. הורידו את המים בשירותים. עוגיות חמות וחלב קר יפים לבריאות. חשוב לשמור על איזון- ללמוד קצת ולחשוב קצת ולצייר ולצבוע ולשיר ולרקוד ולשחק ולעבוד- כל יום במידה. מומלץ לנוח אחר הצהריים. כשאתם יוצאים אל העולם, היזהרו ממכוניות, החזיקו ידיים והישארו יחד. אני למדתי שלפמיניסטיות יש חוש הומור. שלהיות אמא זה מורכב. שזה שיש חוקים זה יפה מאוד- אבל כדאי שאמא שלי (וכל האמהות והנשים בעצם) גם תבין מה לעזאזל הולך שם. שזה כיף להתרגש לפני תקופה חדשה. וזה גם מפחיד אימה. ושללכת לישון עם בן הזוג האהוב שלי מחובקת- זה בדיוק מה שנותן לי את הכוח לחלום בלילה על השינוי הבא שאני מתכננת בעולם. ואז לקום בבוקר עם חיוך ענק. עם חיבוק גדול מילדה קטנה. מליקוק של כלב. ועם מבט אוהב של בן זוג ששותף בכל הדרך.

החיים הם פלא. זכרו את הזרעים הקטנים בצלוחית ההנבטה: השורשים יורדים למטה והצמח עולה למעלה ואף אחד לא באמת יודע איך או למה, אבל ככה זה אצל כולנו. דגי זהב ואוגרים ועכברים לבנים ואפילו הזרע הקטן בצלוחית ההנבטה- כולם מתים בסוף, וגם אנחנו. ואז זכרו גם את ספרי הלימוד הראשונים ואת המילים הראשונות שלמדתם- המילה החשובה מכולן היא: הביטו. כל מה שאתם צריכים לדעת נמצא כאן באיזשהו מקום הכללים הבסיסיים ואהבה והרגלי ניקיון. אקולוגיה ושיווין וחיים שפויים. ואני אוסיף. הכל (טוב, לא הכל הכל. הרבה.) נמצא בעולם המשפט. בחוקים. הכל מקיף אותנו. חלק מאיתנו. מכתיב לנו את החיים. מחכה שנכתיב אותו. מחכה שניקח אחריות. ושנבין מה הולך שם. ושנדע שזה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. והגיע הזמן שגם האזרח "הפשוט" ידע מה הולך שם בין המילים. בין "והואיל" אחד למשנהו, ו"אילו" ו"החתום מטה".

המשפט נוגע בחיי היומיום של האזרח/ית, אבל אין נגישות להבנת הקשר המשפטי אלא רק באופן מתווך. האדם הלא משפטן מפחד בהרבה מקרים מהעולם המשפטי ולא יודע (או לא רוצה) לחפש ולהתמודד עם החוק "הערום". ואז הגענו למצב שהיום בחברה "הרווחת" העולם המשפטי רחוק ומרוחק מהישג ידם של האזרחים (בעיקר של האזרחיות), גם אם יש נגישות טכנית לנושאים המשפטיים השונים. כמעט בכל צומת דרכים. בכל מעשה. בכל בחירה. העולם המשפטי אורב לו בפינה. אז גם אני מבקשת וקוראת לכולנו להביט.

השיח המשפטי קשור והולך יד ביד עם השיח הפמיניסטי, ויש לבחון מה החוקים והדברים הנוגעים להתנהלות האזרחית הכללית וכלפי נשים בפרט ואיך הם מקבעים או מנציחים את ההבניה החברתית.

 קחו כל אחד מהפריטים האלה ותרגמו אותו למונחים מתוחכמים של מבוגרים וישמו אותו בחיי המשפחה שלכם או בעבודה או בממשלה או בעולם, והוא נכון וברור ותקף. חשבו איך העולם היה יכול להיות טוב יותר אילו כולנו – כל האנשים בעולם- היינו אוכלים עוגיות ושותים חלב כל יום בשלוש אחר הצהריים, ואחר כך שוכבים עם ה"שמיכי" שלנו לתנומה קצרה. או אם כל הממשלות היו נוקטות מדיניות בסיסית, לפיה עליהן להחזיר תמיד דברים למקום ולסדר את הבלגן שלהן. או הפוך. המשפט מכיל בתוכו את מגוון השיח היומיומי של האזרח, ומסדיר את ההתנהלות המנהלתית והשיח הבין אישי בחברה. זה חלק מאיתנו. זה חלק מהיומיום. איך כל אחד מאיתנו היה מרגיש אם היינו קוראים חוזה שכירות/ כתובה וגם מבינים על מה אנחנו חותמים. אם לא היינו מפחדים לפתוח את ספר החוקים ולדעת מה כתבו שם המחוקקים בשישים ומשהו השנים שעברו מאז קום המדינה.

וזה עדיין נכון, לא חשוב בני כמה אתם- כשאתם יוצאים לעולם, הכי טוב להחזיק ידיים ולהישאר ביחד." מזמינה אתכם להחזיק לי ידיים (וירטואליות) וללמוד את העולם הזה יחד. לבחון אותו יחד. לבקר אותו יחד. ולשנות אותו. יחד.

אז רגע לפני השנה החדשה אני מבקשת לשתף. מבקשת להעלות את המודעות לנושאים פמיניסטיים. אני מבקשת לקרוא לשינוי חברתי פמיניסטי ממקום של עשייה. של למידה. דרך הסתכלות על נושאי יומיום דרך "משקפיים משפטיות". הפיכת העולם המשפטי והחוקים לנחלת הכלל- מבחינה אינפורמטיבית. ביקורתית. ובעיקר- כפלטפורמה לשינוי חברתי.

=========

מזמינה אתכן.ם להצטרף אלי מחר לכנס שאולי יעזור לי בדיוק בהכנות האלה לקראת שנה חדשה בעולם המדיה:

האם הניו-מדיה יכולה להוביל לקידום הסטטוס החברתי של נשים, או שאותם מנגנונים של הדרה מצאו את מקומם גם לשם? בשאלות כגון אלו ידונו ביום העיון "מי הזיז את הסטטוס שלי?", המוקדש לחקר נושא המגדר במדיה החברתית. השיח יתקיים ביום רביעי, 26 בדצמבר, בשעות 17:00-11:45, באולם פלדמן (301), באוניברסיטת בר-אילן.

הכניסה ליום העיון היא חינם, אך נדרשת הרשמה מראש. לפרטים נוספים ולהרשמה: http://gendernet.wordpress.com/  Poalot@gmail.com

מודעות פרסומת

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה חקיקה, פמיניזם, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אל הקוראים.ות, מאת המחברת

  1. פינגבאק: חשיפה לדרום « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s