זכותי לגופי. גם בגיל 5 חודשים.

אתמול חגגו כל ילדי העולם את יום זכויות הילד. היום נקבע לפי היום שבו נעשתה האמנה בדבר זכויות הילד של האו"ם (נעשתה באו"ם בשנת 1989, ישראל חתמה על האמנה ב1990 ואישררה ב1991). סעיף 3 לאמנה מגדיר את זכותו של כל ילד (או ילדה) להגנה ומגדיר את המדינות החתומות כבעלות אחריות לשים את טובת הילד לנגד עיניהן. היום הבת האהובה שלי חוגגת חמישה חודשים. קטנה קטנה, אבל בהחלט ילדה. ילדה עם זכויות. במשפחה. במדינה. בעולם.

זכות של אחד היא למעשה חובה של אחר. זכותה של הילדה שלי. החובה שלי כאמא. שלנו כהורים. החובה שלנו להגן עליה. לשמור על נפשה. על גופה. על רוחה. כבר הרבה שנים שאני מסתובבת עם ההבנה (או אולי התחושה) שילד לא צריך לבכות. לא בגלל שאסור לו. אלא בגלל שזה אומר שהוא מנסה להגיד לנו משהו – ואם הוא בוכה, סימן שלא שמענו. לא הקשבנו. לא התיחסנו. (סעיף 12 לאמנה מחייב הקשבה לילד ובחינת דעתו בכל מיני נושאים הנוגעים אליו.) זכותו לבכות. חובתנו להגן עליו ולהקשיב לו כדי שלא יבכה.

ואז היא נולדה. בלי ספר הדרכה ל"איך להיות הורים". פשוט הגיעה. בהתחלה כולנו הינו בהלם, ועם הזמן והחיוכים שלא איחרו להגיע הכל הפך להגיוני קצת יותר. האחריות מגיעה בצד אהבה והנאה גדולה. אנחנו שנינו אנשים חושבים, מטילים ספק ומעלים שאלות לאוויר. אז שאלנו. חשבנו. הטלנו ספק.

על ה"מיטה" השקופה והחדשה שהיא קיבלה בבית החולים היה כתוב בגדול- לא לחסן. לפני שהיא נולדה חשבנו הרבה, בן זוגי ואני, על הנושא של חיסונים. רק הגיחה לעולם. התאמצה כל כך.. כדי שאנחנו נכאיב לה? הפעלנו את חובתנו כהורים להגן על הילדה שלנו. אז אמרנו שנמתין עם זה. אבל מאז נכנסנו לתבנית ההבניה החברתית. עברו חמישה חודשים והיא כבר הספיקה לקבל 3 זריקות של חיסונים. דקירות בעקב כל ביקורת בתינוקיה במשך שלושת הימים שהינו בבית חולים שהיו גם שלושת הימים הראשונים שלה בעולם. והחל מלפני שבועיים גם טיפות ברזל.

את האמת. נכון לאתמול, היא כבר לא מקבלת טיפות ברזל. זכותה של הילדה שלי היא להיות מוגנת. אבל האם חיסונים הם הדרך להגן על הילדה שלי? או שמא זו פגיעה אנושה בזכותה על גופה? האם אני שומרת עליה? או למעשה פוגעת בה (ומספיק לשמוע אותה בוכה במתן הזריקה כדי לחשוב על זה). אני שומרת על זכותה לפרטיות. (עוד אחת מהזכויות שניתנו לה כחלק מהאמנה). לא ממשיכה ומספרת מה קרה בימים האחרונים. לא נכנסת לסיבות לבכי הרב שליווה אותנו מהילדה החייכנית והשמחה. אבל אני יודעת שמאז שהברזל הופסק היא חזרה לחייך.

האחות היקרה בטיפת חלב לא חשבה פעמיים. היא הרי הגיעה לגיל שבו מתחילים ברזל. אז מתחילים. לא משנה אם היא עדיין יונקת. אם יש לה מחסור בברזל. אם היא בכלל צריכה תוספות. אני? אני לא חשבתי פעמיים. אמרו לי שזה מגן עליה. וזה אפילו טעים לה. הרי זו חובתי כאמא. להגן עליה. גם את החיסון היא קיבלה. כי ככה אמרו לי לעשות. כאילו כל הטלת הספק שהיתה בי כל כך חזקה נעלמה. הושתקה. הושמה בצד. בכל זאת. ככה אומרת החברה שמגינים על ילדים.

יש כ10 מחלות שיש נגדן חיסון שמוצע לילדים בכל הארץ. הם חיסוני שגרה. ההורים בדרך כלל אפילו לא שואלים וחושבים. מה לא נעשה בשביל הילדים שלנו? במיוחד כשיש מישהו עם חלוק לבן עם מראה חמור סבר שאומר שהוא יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לילדים שלנו. הגעתי. הגשתי את הבת שלי. בכיתי כשהיא בכתה. חיבקתי חזק. והלכתי משם מרגישה שעשיתי את הדבר הטוב. גם אם היא התנגדה לזה בכל גופה ובכל קולה ובכל דרך אפשרית שילדים יכולים להביע את דעתם.

חיסונים בארץ הם לא חובה על פי חוק. הם לא. כשגיליתי את זה הופתעתי. הייתי בטוחה שזה חוק. ומי שלא מחסן את הילדים שלו עובר על ס' 337 של חוק העונשין, תשל"ז-1977 שלפיו יש להורים אחריות על הילדים שלהם. הייתי בטוחה שאנחנו חייבים לחסן את הילדה שלנו. אבל לא. משרד הבריאות מבקש ממני לחסן את הילדה שלי בין 20-30 מנות- וזה רק עד גיל שנה.. מבקש. בדגש על מבקש. ואני עושה. בלי להטיל ספק. בלי לשאול שאלות. אני תחת לחץ כבד שהמדינה מטילה עלי. אם מחשבתית ורגשית (איזה מן אמא אני אם אני לא מחסנת את הבת שלי?) ואם מבחינה כלכלית (בחוק ההסדרים של 2009 ביקשו לקצץ את הקצבאות ילדים לילדים שלא חוסנו. אומנם מספר ארגונים עתרו לבג"ץ כדי שהחוק לא יכנס לתוקפו אבל עדיין לא התקבלה החלטה בנושא.)

לא. אני לא מ"סרבני החיסון". לא קוראת שלא לחסן את הילדים שלכם. בכלל לא. יש לזה יתרונות רבים. זה מגן על הילדים שלנו באופן הכללי. מחלות כמו פוליו (שיתוק ילדים) כמעט ונעלמו בזכות החיסון נגדם. מדברים היום על רמת חיסון מהגבוהות בעולם (85-90%), והרופאים מזהירים שאם המספרים יצנחו מתחת ל80% עלולות לפרוץ מגפות. נכון. יש גם חסרונות. יש אפילו חוק המגן על נפגעי חיסונים (חוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989). אבל המספרים שהשתמשו והפעילו את החוק מאז שחוקק הם מזעריים, אם בכלל.

לפני חמישה חודשים הפכתי לאמא. קיבלתי על עצמי את האחריות. את החובות. ואני מבולבלת. מה הן הזכויות של הילדה שלי? איך אני שומרת עליה? מה החובות שלי? לא. אני לא קוראת לכולם לא לחסן. מחר הילדה היקרה שלי הולכת לקבל חיסון נוסף. כי צריך. כי נכון. כי ככה אנחנו דואגים לזכויות שלה לחיים טובים יותר. אני רק מבקשת רגע מהעולם להניח לי ולתת לי לחשוב. לעצור רגע מהלחץ החברתי העצום הזה – עלי כאמא בעיקר, אבל עלינו כהורים בכלל- ותנו לי להחליט מה טוב לילדה שלי. שלי. מה היא רוצה. מה נכון לה. כי זו החובה שלי.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הריון, חקיקה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על זכותי לגופי. גם בגיל 5 חודשים.

  1. שלומית הגיב:

    אני חושבת, ומגלים את זה שוב ושוב, שהחובה שלנו להגן עליהם מתנגשת לעיתים קרובות עם הרצונות הישירים שלהם. כשהיא תתחיל לזחול ולחקור את הבית, היא תרצה לדחוף אצבעות בשקע החשמלי, והיא תבכה כשתמנעי ממנה. שלא לדבר על להשליך דברים שבירים בכל הבית כדי לראות איך הם נופלים. כשהיא תגלה את עולם הממתקים, היא תרצה לאכול ממתקים, והרבה, והיא תבכה כשתמנעי אותם ממנה. אני חושבת שעם כל הרצון לחנך אותם לאוטונומיה ולזכויות, הם עדיין ילדים ואין להם שיקול דעת ויכולת לראות את התמונה הרחבה. אנחנו כמבוגרים, יודעים להתחסן נגד משהו מסוכן כי אנחנו יכולים לשקול את החיסרון של הדקירה הרגעית מול היתרון של הגנה בפני מחלה מסכנת חיים. כתינוקת, היא לא יכולה לעשות את השיקול הזה, וכאן נכנסת חובתך להגן עליה.

  2. אור שפירא הגיב:

    ילד לא צריך לבכות?
    אם תמשיכי בגישה זו אני חושבת שתגדלי ילדה מפונקת שלא תדע להסתדר לבד בעולם, אני לעתים, כשהתינוק שלי בוכה נותנת לו קצת לבכות והפלא ופלא הרבה פעמים הוא פשוט נרגע מעצמו. אסור לנו כהורים 'לחנך' את התינוק שאנחנו נקפוץ לכל ציוץ שלו, כן גם תינוק בן חודשיים.
    נכון, זה לא מונע ממני את החובה שלי ללמוד את השפה שלו ולזהות איזה בכי שייך לאיזה צורך ולהגיב בהתאם.
    בכי הוא כלי התקשורת של התינוק, למנוע ממנו לבכות זה שווה ערך ללמנוע מילד לדבר.

    מזלך שילדת בת, מה היית עושה עם ברית מילה?

    • אנחנו ממש ממש לא מסכימות. אני חושבת שהילדה שלי רגועה (והרבה מאוד א.נשים אומרים/ות את זה) בגלל ובעיקר בגלל שהיא יודעת שאני קשובה לה ומקשיבה לה – אין מקום וצורך לילדים לבכות. כשאני בוכה אני אוהבת שמקשיבים לי. שמכילים אותי. שאומרים לי שאוהבים אותי. אני לא רואה הבדל ביני לבין הבת שלי במקרה הזה. ואין אסור ומותר. יש לדעתך ולדעתי. זו דעתך. ולדאבוני היא רווחת בחברה. אני חושבת אחרת. הבת שלי מרגיעה את עצמה בדרכיה שלה. ולא בבכי. ולדעתי היא תהפוך לילדה רגועה ואהובה ומיוחדת. וכמו שאני לא ממש מפונקת (אני מקווה) כך אני מקווה לגדל אותה. להיות עצמאית ומלאת יכולות.

      • אור שפירא הגיב:

        סליחה על הניסוח הבוטא ממקודם, אכן כל אחת יכולה להחזיק בדעה משלה. לטעמי זכית בילדה מלאך, יש גם כאלה. ולחילופין אשמח לשמוע את סודות הקסם שלך (כי גם אני מאוד קשובה לתינוק שלי ועדיין יוצא לו לא מעט לבכות)

        אני עדיין חושבת שיש לתת לילד לפתח את יכולות ההרגעה העצמית שלו והדרך לכך רצופה בלא מעט בכי.

        וכן, ישנם גם מוסכמות חברתיות שהמחיר עליהן הוא בכי (ע"ע ברית מילה ולחילופין חורים לעגילים לבנות)

      • אני לא חושבת שאנחנו מסכימות על המוסכמות החברתיות. לא לי ולא לילדה שלי – לא יהיו ואין חורים באוזניים.

  3. פינגבאק: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותה? | בלוג משלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s