כשהבת שלי תגיד "אמא שלי מילואימניקית"

כבר כמה זמן שאני מבשלת בראשי את הפוסט הזה.. ואיכשהו.. עם המצב הביטחוני של השבוע האחרון, הוא מרגיש לי יותר נכון מתמיד. אני לא רוצה להכנס למקום הפוליטי. אני גם לא בטוחה שאני יכולה כבר להכנס למקום שואל השאלות ועונה התשובות לענין המילואים לנשים באופן כללי וכוללני. אז בינתיים אני מבקשת לבחון את העולם מנקודת המבט של הפרט. של האשה. של המילואימניקית. של האמא. שלי.

אחרי השירות הצבאי שובצתי לתפקיד שטות, שהיה ברור גם למש"ק שחרורים וגם לי שזה שיבוץ רק כי צריך. ואין ברירה. ויש תקן. למילואים אני לא אזומן. אחרי פחות משנה זומנתי לשיבוץ מחדש. אחרי עופרת יצוקה הבינו בצבא שאנחנו אומנם "רק" נשים, אבל יש כנראה מה לעשות איתנו. גם באזרחות. אז שובצתי בתפקיד שלימים התאהבתי בו. באנשים. במחויבות. בעשייה. עברתי מפיקוד על טירונים בתחילת שירות בחיל חינוך (בחוות השומר ובה"ד החינוך) לעשייה עם מילואימניקים בפיקוד העורף במכלול אוכלוסיה. בשני התפקידים הייתי חלק מהבחירה של הצבא להיות אחראי על האוכלוסיה. בכל פעם במקום קצת אחר.

בין נקודת מפנה 5 (תרגיל ארצי של פיקוד העורף ב2011) לנקודת מפנה 6 (התרגיל ב2012) ילדתי את בתי הבכורה. מסיבות שונות ומגוונות זה חשוב בעיני שנשים תהיינה בשירות מילואים. עד גיל 40/45 כמו גברים. ולא. לא בגלל שגברים ככה אז אני עושה אותו דבר. כי חיילים הם ככה. לזה התחייבתי כשהתחיילתי. להיות בשירות הביטחון. וכן. זה אומר גם מילואים. (ארחיב על זה בהמשך.. ביום אחר. באווירה אחרת.) אז התקשרתי לקצינת קישור. לוודא ששולחים לי צו. "את לא אצלנו. את במדור פטורים". למה? "ילדת. את צריכה להתנדב." אז התנדבתי.

כמשפטנית, ביקשתי להבין איך הדברים עובדים לפי החוק. הלכתי וחפרתי קצת. אז מסתבר, שלפי חוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, בתיקון שנעשה ב1989 בסעיף 39, נקבע בין היתר שאשה שהיא אמא (או בקרוב תהיה אמא, כי היא בהריון) פטורה משירות ביטחון (סעיף א). סעיף ב לאותו חוק קובע שאשה נשואה פטורה משירות סדיר.  בגלל שכל אלה שמשרתים לפי חוק בשירות הביטחון אמורים להגיע למילואים, חוץ ממי שקיבל פטור (לפי סעיף 4 לחוק שירות המילואים, התשס"ח–2008), אז נשים שפטורות לפי הסעיפים הקודמים משירות ביטחון (סדיר) אז הן פטורות גם ממילואים. (ולא.. נשים נשואות לא פטורות ממילואים. לפחות לא עד גיל 38.). אה- אלא אם הן מתנדבות. כלומר, במילים אחרות, כפי שאמרו לי כמה אנשים יקרים- "מה את פריירית? קיבלת פטור. איזה כיף לך.". או בתפיסה שלי- "שוב קבעו לי מה לעשות רק בגלל המגדר שלי והאמהות שלי". אז התנדבתי.

יומיים לפני יום כיפור זומנתי למילואים. בן הזוג היקר עדיין היה בחופשת הלידה (החצי שהתחלקנו..), ואני עליתי על מדים ונסעתי למילואים. עם המשאבה הידנית. עם צידנית עם קרח. ומבוכה גדולה. בתרגיל עצמו, בשבוע הראשון לשנת הלימודים האקדמית, כבר הייתי מתורגלת קצת יותר. הגעתי עם המשאבה החשמלית. עם מפתח לחדר נעול. עם קופסא למקרר שכתוב עליה- "לא לגעת". עם שק"ש לימים שנישן בבסיס. עם תמונה של ילדה מהממת. ועם המון אמונה בדרך.

בכל פעם שמילאתי את הפרטים על הצו התייצבות, הייתי צריכה גם למלא דפים על דפים של אישורים. כן. אני אמא. כן. אני מתנדבת. כן. אני יודעת שאני לא חיבת. הבחור שלידי- האבא לילדה שנולדה לפני חודש לא חתם על כל אלה. הוא רק מילא את הפרטים שלה בטבלה החמודה ששמורה לילדים של מילואימניקים. אלי באו בשאלות- "מה? מה את עושה כאן? מי עם הקטנה?" אני??? יש לו ילדה בת חודש בבית!! תגידו לו ללכת הביתה! להיות עם הקטנה שלו! שלי כבר גדולה (בת 4 חודשים זה גדולה, לא?!). וגם יש לה אבא. (וגם מלא חלב שאוב במקפיא).

בכל פעם שנכנסנו לישיבת חירום הייתי צריכה להסתכל בשעון. כן. אני אמא. כן. אני צריכה לשאוב. כן. אני יודעת שאני לא חיבת להיות כאן. בחור אחר שלידי גם הוא אבא. הבת שלו היתה חולה. הוא נשאר. איתנו. עבד ופעל במרץ. אם הוא פה, גם אני פה. יש לנו בני זוג שדואגים לעורף של העורף. קיבלתי תמיכה אדירה מהמפקדים (המדהימים) שלי ותימרנתי יפה בין הכל. הייתי בשולחן הדיונים. הלכתי למשרד עם המפתח. שאבתי. שמתי במקרר. חשבתי על הילדה המדהימה שלי וכמה אני עושה את כל זה, בין היתר, בשבילה. בשביל העתיד שלה. בשביל הביטחון שלה. בשביל שתחיה בעולם שוויוני קצת יותר. וחזרתי.

בכל פעם שדברנו על הלינה בבסיס הייתי צריכה לחשוב על איך לשנע את החלב השאוב הביתה. כן. אני שואבת. כן. אני יודעת שאני לא חיבת להיות כאן. ואז קיבלתי סמס בלילה לפני השינה מבן הזוג המדהים שלי: "לילה טוב לאמא גיבורה, ששומרת עלינו מפני רעידת אדמה! היא מגניבה ומוצלחת, זה כולם כבר יודעים. ואנחנו אוהבים אותה מאוד, וגם מעריכים 🙂 מהחבר'ה בבית ;)" [בן הזוג. שם, שם]. כולם התגייסו לטובת המטרה. החלב הגיע למקרר. הבת שלי לא אכלה תחליפי חלב. ואני יצאתי מועצמת. נרגשת.

בכל פעם שנכנסתי למשרד כדי לשאוב הייתי צריכה להוציא את סינר ההנקה שלי. כן. אני קצינה. כן אני יודעת שאני לא חיבת להיות כאן. כן. אני רוצה לשאוב ולתת לילדה שלי חלב בריא וטבעי. נכנסתי עם המדים. עם כל הפאסון והעניין. ושמתי מעלי את סינר ההנקה. זה שקיבלתי מחברה טובה. זה עם הפרחים הצבעוניים. זה היה שילוב מענין. הקצינה (המצטיינת) שלי צחקה עלי כל פעם מחדש. טוב. היא לא היתה היחידה. יש לנו גם בעל תפקיד שהוא בעל מחלבה באזרחות. גם איתו החלפתי רשמים ושיתפנו מנסיוננו זה את זה. הוא חולב. אני שואבת.

בסרט "מלאכיות מברזל" מתואר המאבק על זכות הבחירה של נשים – הספרג'יסטיות בארה"ב בתחילת המאה ה20. חלקן נאסרו על רקע ההפגנות הללו- אשת הסנטור מסבירה לסנטור היקר למה היא עושה את כל זה. (לא הצלחתי למצוא סרטון בלי זכויות יוצרים, אז תצטרכו להאמין לי וגם לצפות בסרט. בכולו)

אני זכיתי לחיות בעולם טוב יותר. שוויוני יותר. ועדיין. אני עושה את זה בשבילה. בשביל עולם שוויוני קצת יותר. בשבילי. בשביל מיצוי עצמי. בשביל המדינה שלי. בשביל הגיבורים והגיבורות בעורף. בשביל השלום שעוד יגיע. ולא. אני חיבת. החוק אולי פוטר אותי. אבל אני חיבת. כי ככה אני מאמינה שנכון. כי כשמדברים על שוויון, יש מקום גם לשוויון בחובות. כי חשוב שיהיו נשים במקום שבו מקבלים החלטות על העורף. כי בסופו של דבר אנחנו כאן כדי לעשות את העולם לקצת יותר טוב.

מודעות פרסומת

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הריון, חקיקה, פמיניזם, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

22 תגובות על כשהבת שלי תגיד "אמא שלי מילואימניקית"

  1. A הגיב:

    איזה יופי וכל הכבוד לך
    את ממש השראה
    ומי ייתן שלא נצטרך מילואים…

  2. אור הגיב:

    אין כמוך. אני די בטוחה בזה.

  3. גל מש הגיב:

    כשהתחלקת את ובעלך בחופשה – הוא שאל אותך אם זה בסדר שאחרי הכל את זאת שסבלת פיזית לאורך זמן רב ונישארת עם גוף שונה מזה שהיה לך – פחות יציב ופחות אתלטי – שאתם מתחךקים בחופשה. הוא הציע לך לקחת את כולה לעצמך כי אולי באמת מגיע לך?

    דבר נוסף – יפה מאוד שהתנדבת, אבל אם כוונתך לשנות גם את החוק כדי שהחובות יהיו דומות, אולי כדאי לחשוב על זזה פעמיים. נכון שלא רק הזכויות צריכות להיות שוות וגם החובות. אבל צריך גם שההקרבה הנדרשת ממך ע"י המדינה תהיה שווה. זה כל הרציונל במס פרוגרסיבי וזה גם ההגיון בפטור לאמהות עם אופציה להתנדב.

    • ברק פ הגיב:

      קודם כל, היא לא התחלקה עם "בעלה". די עם המונח הטפשי הזה. והתשובה היא כן.
      לעניין ההקרבה והשיוויון- אחת הדרכים הכי טובות להשאיר מישהו ללא יכולת ומשמעות זה למנוע ממנו להיות חלק פעיל ממעגלי העשייה בחברה, כולל חובות.
      יש דרכים אחרות לתגמל נשים על ההקרבה המובנית בהיריון (ולא המדינה היא זו שדורשת את ההקרבה הזו, אלא טבע האדם) שאינן משאירות אותן מחוץ למעגל.

  4. shumlik הגיב:

    אלאיל יקרה,
    פייר, אין ספק שאת מאתגרת אותי. אני מקשיב מכבד ומתאתגר.

  5. חיה הגיב:

    אילאיל את מדהימה! בע"ה שתהיה שבת שקטה :))

  6. pinkfeminist הגיב:

    אוך, הסצינה בתחילת הסרטון היא כל כך עוצמתית. 😦
    ותודה על הרשומה המרגשת. אני הייתי אמורה לעשות מילואים בתפקידי, ומסיבה עלומה נבחרתי לקבל פטור. אני מודה על כך כל יום מחדש, וזה גורם לי להעריך אותך עוד יותר.

  7. שגית הגיב:

    שאלה עקרונית, כי גם אני חשבתי להתנדב. איך זה ביחס לעבודה שלך? שיחררו אותך למרות שלא גוייסת באמצעות צו ? משלמים לך על זה ימ"ם ?

    • התנדבתי עקרונית למילואים, בלי קשר לצו 8 שעובר עכשיו כמו אש בשדה קוצים. הפעם לא גויסתי, למרות שהיה על זה דיון. לפי נסיון עבר, אני יודעת שלא יתנו ימ"מים למתנדבים. אבל את יכולה להתנדב אם יש מקום שיקבל את עזרתך 🙂

  8. שלמה הגיב:

    אני שנים טוען שהפמניזם הישראלי (וגם חלקים גדולים מהאירופאי) הוא אידאולוגיה בגרוש נטו אינטרסנטית שלא באמת מחפשת שוויון אלא זכויות יתר. מין דרך מתוחכמת של נשים ישראליות ל "קמבן" לעצמן תנאים חזיריים משהו בסגנון של "הכל מותר לנו אבל שום דבר אנחנו לא חייבות לעשות". והבלוג שלך והתגובות כאן רק מראות לי כמה אני צודק אע"פ שאני משתדל בכל כוחי למצוא חיזוקי נגד לטענה שלי.
    תראי במה את מתעסקת- בזכות שלך לעשות מילואים מאאאגניבים בפיקוד העורף- את רוצה קצת שקט מהילדים אז את הולכת בסבבה. גברים נשלחים בעל כורחם לשירות בקרבי 3 שנים, למלחמות, להרג, לטראומות נפשיות, לסיוטים בלילות, לנכויות פיסיות- ובזה אתן לא מבקשות להתחלק. גברים יוצאים לפנסיה בגיל 67 ואתן עומדות על הרגליים האחוריות כדי שלא ישוו את גיל הפרישה בתירוצים מגה פאתטים, גברים משלמים מזונות באופן בלעדי ולא מקבלים משמורת על הילדים אחרי הגירושין ואת זה אתן לא רוצות לשנות, נשים נהנות מתפיסות חברתיות אנכרוניסטיות כמו שהגבר הוא שצריך לחזר וזה מקובל לבחורה "לנפנף" (נהיינו מנגל- לנפנף) מחזרים פוטנציאלים באופן יום יומי ואפילו מקבלת על כך שאפו וש"אסור להרביץ לבנות" (כי לבנים מותר) שמדקלם כל ילד מכיתה ב' ועוד, וזה בלי להזכיר עשרות זכויות יתר אחרות כמו יותר נקודות פטור ממסים וליכולת המעשית של כל בחורה היום להכניס כל בחור לכלא ולנידוי חברתי על לא עוול בכפו בלי להסתכן בהליכים משפטיים ברגע שיוכח שהיא שיקרה בגלל החוק המפלצתי נגד הטרדות מיניות, או על גניבת זרע חוקית שהיא פשוט בזיון משפטי. והכי הזוי הוא שיש המוני גברים שטופי מוח שמדקלמים קלישאות פמניסטיות ובכלל לא עוצרים לראות שהם אזרחים סוג ב'.

    • שלמה שלום,
      אני חושבת שקראת את דברי בצורה לא נכונה. לא חושבת שאצליח לענות על כל הדברים שהעלית, אבל אנסה.
      1. אני לא חושבת שאפשר להגיד שאני מסתכלת על מלחמות כמשהו מגניב- אני בת להלום קרב וזה הדבר האחרון שאני חושבת על מלחמות (מוזמן לקרוא דברים שכתבתי בנושא).
      2. אני אומנם לא שירתתי בקרבי, אבל אחותי לוחמת ואני הייתי בשנת שירות ולאחר מכן הייתי 3 שנים בצבא, אני לא חושבת שאפשר להגיד עלי או על המשפחה שלי שאנחנו נשים שבוחרות בדרך הקלה.
      3. אני לא בחרתי ללכת למילואים בגלל הדרך הקלה או בשביל להתרחק מהילדה שלי – במשך כל המילואים שלי מאז שהיא נולדה (לפני חמישה חודשים) אני שואבת חלב, כי אני עדיין מניקה, לא יודעת כמה אתה יודע על הענין, אבל קל זה לא. (אתה מוזמן לקרוא דברים שכתבתי בנוגע לזה).
      4. כמות המתלוננות על פגיעות מיניות מגיע לכ10 אחוזים מכלל הפגיעות המיניות, וכמות תלונות השווא הוא פחות מאחוז. אני לא חושבת, במיוחד היום, יום הציון הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, שאפשר להגיד שאנחנו הנשים מחפשות זכויות יתר. אנחנו נמצאים בעולם לא שוויוני בו אני (אשה) מרוויחה 60% מהמשכורת שלך (גבר), אנחנו נמצאים בעולם שרוב הפגיעות המיניות הן כלפי נשים, רוב האלימות בכלל מופנית כלפי נשים ונערות, עולם בו אני לא יכולה לממש את הפוטנציאל שלי- פשוט כי אין לי את נקודת הפתיחה שלך כגבר. צר לי שאתה חושב שאתה אזרח סוג ב, בעיקר כי המטרה שלי היא להגיע למצב של שוויון זכויות (וחובות) ומצב של שוויון הזדמנויות. מצב שהיום לא מתקיים וחבל לי.

      • שגית הגיב:

        יוצא לי להיתקל הרבה פעמים בתגובות של גברים שחושבים שכל הקריאות של נשים להגברת השוויון המגדרי היא גחמה נשית במקרה הטוב. יש משהו בהישגים שהושגו עבור נשים רבות שמטשטש את העובדה שנשים רבות אף יותר סובלות מדיכוי רק בגלל שהן נשים. כמו שיש אנשים ששונאים יהודים רק בגלל שהם יהודים (דוגמא לישראלים קל יותר להבין).
        לקחתי אגב בסופ"ש את הסרט מלאכיות מברזל. איזה עונג היה לי. לקבל פרופורציה לגבי איך נראה המאבק הזה בפרספקטיבה של זמן, מה הושג מאז, מה היה צריך לעבור בשביל זה, איך גם אז בזו לנשים שנלחמו על זכותן לשוויון, איך שהזכות הזו הושגה לא בגלל שנפל למישהו האסימון אלא בגלל משחק פוליטי שמישהו לא רצה להפסיד בו וזה הכשיר את הדרך עבור אותו מאבק לשוויון.
        אני מאוד שמחה על כך שאני נמצאת במקום שבו אני סובלת פחות מהאי שוויון המגדרי אם מבחינת התודעה שלי ואם מבחינת אורח החיים שלי. זה לא מושלם ונקי מדיכוי אבל אני מרגישה יחסית במקום טוב שמאפשר לי להיאבק עבור אחרות שנמצאות מרחק שנות אור מהמקום הזה.

      • באופן חריג, אני חותם כאן על כל מה שכתבת בתגובה האחרונה.

    • אירה הגיב:

      אני רוצה להגיב לדבריו של שלמה, בהתייחס לדבריה של אילאיל, שלעיל. שלמה, דבריך צורמים ובהיותם כאלה, חשוב לדעתי, לעצור לחוש את הצריבה ולחשוב. הדבר שהכי בולט, בעיני, בדבריך, זה הפער שיש בין החוויות של נשים ושל דברים במציאות המשותפת אך לכאורה שלנו. דברייך ממש זועקים את התפישה הכל כך שונה שלנו – המגדרים השונים – את העולם. ולדעתי אין זה נובע מביולוגיה שונה ולא ניתן לתירוץ בטענות מהותניות כאלה ואחרות. העולם נגלה באופן כה שונה למי שמשתייכ/ת למגדרים שונים. ברגע שאנו חווים מציאות שונה לדעתי חשוב מאוד לדבר. אני לא בטוחה שאתה רוצה לדבר. האם אתה רוצה לדבר? שזה כולל גם להקשיב…
      ולמה אני חושבת שדבריך מעידים על הנ"ל: אתה טוען לכוונתן של נשים, למניעיהן החזיריים וכיו"ב. וכי, יודע אתה מה אשה אחת חושבת, מרגישה, חווה (או גבר אחר, שאינו אתה) שלא לדבר על מכלול הנשים, שלכדת במחי לחיצת המקלדת לכדי גוש אחד חסר הבחנה? כדי לדבר על שיוויון צריך להבין לעומק את אי השוויון. האם רוצה אתה להבין, להקשיב? או שמא סבור שדי בדעותיך ובחוויותיך האישיות כדי לקבוע ולחרוץ גורלות?
      ועוד. לא יכלתי שלא לשים לב בתוך דבריך (אם כי עם מעט מדי הטעמה לטעמי), לתסכול העמוק שלך (ובצדק לפי דעתי) מהעוול שנעשה לגברים במציאות שלנו. לא עוול שנעשה על ידי פמיניסטיות ופמיניסטים (כפי שאתה מציין) אם כי זה הכרוך בחיים שלנו המתחלקים (באופן די שרירותי) לשני מגדרים בלבד. האחד, לוחם (וגיבור), מרביץ (אבל לא לבנות), קובע את החוקים (אבל בסכנת נפנוף תמידית), מקבל יותר ונהנה מפריוילגיות אמנם אך משלם גם מחיר. במלחמות שמצפים ממנו (הגבר) לצאת אליהן בלי להניד עפעף בלי לחשוש, בניהול הבית (על נשותיו וילדיו) והמדינה מבלי לתהות מעין לו לגבר כל הידע הזה.. המון אחריות. והמון ביטול של צרכים. והכי חזק אמרת (ויפה אמרת): אסור להרביץ לבנות. ולבנים מותר?! ולבנים מותר. זה אכן מה שהחברה מלמדת אותנו, את כולנו מגיל צעיר. ולבנות? מותר לעשות להן דברים אחרים. לגעת, לבטל, להשפיל וכן, גם לנהוג בצורות רבות של אלימות. ועל כל אלה, ועוד…., חשוב לדבר.
      שמחה שכתבת. היתי יותר שמחה לדעת שאת אדם בר שיח. ואני מחכה לתגובתך.
      חבל לי מאוד שאתה תוקף ומאשים – לא כי רעים הם הדברים הללו בהכרח – אלא כי לפי דעתי, זה מזיק להקשבה, בשלבים הראשוניים והכה עדינים של השיח בין נשים לגברים. והלוואי ויבוא יום ואוכל להיות מובנת בלי החלוקה הקטגוריאלית הזו.
      תודה על ההקשבה
      אירה

    • ד הגיב:

      שלמה,
      התגובה שלך מוכיחה שלא משנה מה נעשה, יש גברים שאומרים להם פמיניזם והם מפסיקים להקשיב ומתחילים לרטון על מזונות ומשמורת ופנסיה ושירות צבאי של שנתיים.
      כפי שהיא כתבה למטה ובפוסטים אחרים שלה, אילאיל ממש לא מחפשת את הפטורים או את הדרך הקלה, וזה משתקף בכתיבה שלה. היא מחפשת את השוויון המלא. לא את זה שאתה מציג, בו (למרות שנשים עובדתית מחזיקות בפחות כוח כלכלי, חברתי ופוליטי) צריך להתחיל מלהטיל על הנשים עוד חובות ולא מלהשוות את מעמדן, אלא את זה שמחפש את הדרכים לשוויון כלכלי, חברתי ופוליטי גם דרך שוויון בחובות, למשל מעורבות בנושאי בטחון, כזו שלא תאפשר להדיר את הנשים מהדיון בבטחון בטענה שהן לא מבינות בזה.

    • אילה הגיב:

      היי שלמה, קבל את הערכתי הכנה על קריאת בלוג עם תוכן שמנוגד לעולם הערכים שלך, לא מובן מאליו (באמת, בלי שום ציניות).
      אני חושבת שבגדול מה שמפריע לך הוא חוסר קוהרנטיות שאתה מזהה במה שאתה מכנה בטעות "המאבק הפמיניסטי". אשמח לנסות להסביר.
      בדומה לכך שאזרחי ישראל חלוקים ימין-מרכז-שמאל מדיני, כלכלי, חברתי ועוד, כך נשים וגברים ששותפים לדרך חלוקים בינם לבין עצמם (פמיניזם רדיקאלי-ליברלי-תרבותי). הקושי הוא כפול מפני שלנו (הפמיניסטיות/ים או הנשים) אין בחירות, ממשלה וייצוג אחיד.
      אני מסכימה איתך שבמציאות שתיארת יש סתירות, אבל לא חושבת שאפשר להחיל אותן באופן קטגורי על כל אשה באשר היא. לדעתי, אם תדבר עם כל אחת בנפרד ותבקש ממנה לשטוח את טענותיה, תגלה אחוז זהה של תיאוריות בלתי-קוהרנטיות ביחס לאחוזן באוכלוסיה בכל נושא.

      אגב, אני אמנם מחזיקה בדעות פמיניסטיות מוצקות, אבל לא פטרנליסטית בדעותיי, ברור לי שכמספר הנשים, מספר הדעות, וזה דווקא תומך במסקנה שלי שאנחנו (הנשים) לא יועדנו להיות בתפקיד מסוים ולחלוק רצונות וכו'.
      מקווה שהובנתי ושזה הניח במעט את דעתך…

  9. מיכאל יגר הגיב:

    זה נראה קצת כאילו לא החלטת למה באמת התנדבת (שזה כמובן מבורך כשלעצמו ללא קשר לסיבה בה את תולה את ההתנדבות)- האם מפני הרצון להתנדב למרות הפטור שקיבלת, כי את חושבת שמילואים זה כ"כ חשוב עד כדי התנדבות ללא חובה (כפי שאמרת, "ולא. לא בגלל שגברים ככה אז אני עושה אותו דבר"). או שמא בגלל סוג של פמניזם ליברלי כזה, שרק משמר את ההבניות החברתיות שכולנו התרגלנו אליהם ("אם הוא פה, גם אני פה")- דהיינו בגלל שאני אישה, והוא גבר, ואני צריכה להיות כמו "הגבר". בעצם, למה זה צריך להיות קשור לזה שהגבר גם משרת? את רוצה לשרת, תשרתי. את חושבת שהפטור שקיבלת הוא מיותר? אחלה. למה זה קשור לזה שאותו גבר משרת ושאת אישה שקיבלת פטור? (ואגב, לא עיינתי בחוק, אבל ע"פ הקשיים שהיו לך במילואים- שאיבה וכו'- החוק דווקא נראה די צודק. איזה עוד אישה תצליח לתמרן בין שאיבה ודאגה עצומה לתינוקת לבין השירות? לא הרבה, את יוצאת דופן. זה ברור).

  10. פינגבאק: מאבק יום-יומי « האחות הגדולה

  11. עמוס כץ הגיב:

    אילאיל, מאוד אהבתי את הפוסט שלך שמדבר בצורה מרגשת על המקום האישי שלך. בעקבות התגובות כאן, סלחי לי שאגיב על העקרון הכללי ולא על החוויה המיוחדת שלך.

    אני משתייך לשמאל הישראלי – אבל אני קצת עוף מוזר שם. למה? כי יש לי בעיה עם העניין הזה של שוויון.
    שוויון בין בני אדם לא קיים במציאות – על כך, אני מניח, נוכל להסכים. האם ראוי שיתקיים? התשובה המתבקשת היא תלוי במה. לי, בדרך כלל, יש אהבה למגוון על פני אחידות. כלומר לשוני והבדלים על פני זהות ושוויון.

    מי שמברך על שוני והבדלים, יתקשה להרים את דגל השוויון. עם זאת, יש דברים שבהם לא אהיה סובלן למגוון וארצה לכפות אחידות. לא אהיה מוכן לקבל שחלקנו נשמור על "לא תרצח" ואחרים ירצחו ושאקבל דרישה שנכבד את כל הגישות…

    הקו העקרוני הזה מוביל אותי לשיח הפמיניסטי. אני לא מאמין שקיים שוויון בין גברים לנשים. זה גם לא אידאל בעיניי. יש דברים בהם ודאי ארצה להתעקש על יחס שווה. לא בהכל. לדוגמא: אשה בהריון עולה על אוטובוס. היא לא שווה לכל אישה אחרת או לכל גבר אחר. היא במצב שקשה לה יותר. היא גם עלולה להיות במצב פגיע יותר.
    גם אם היו אחרות ואחרים שעמדו ואני ישבתי עד כה, ולא פיניתי את מקומי לאחרים – לאשה בהריון הייתי קם ונותן לה לשבת. האם האקט הזה הופך אותי לשוביניסט עלוב? או לאדם מתחשב?

    הפוסט שלך התחיל בהבהרה שלך שאינך מבקשת לדון באופן כולל וכוללני לנשים במילואים. אני כן רוצה לדון בו לרגע. החוק האומר שנפטור אמהות צעירות משירות הוא בעיניי צודק ומתבקש. נכון, יש גיבורות כמוך שתצלחנה לשלב הנקות עם השירות (כל הכבוד לך – וסחה על התרומה לחברה), אך אני לא מאמין שאנו כחברה צריכים לדרוש זאת!
    לאפשר למתנדבות כמוך – כמובן, -לחייב בחוק לא.

    יש הרבה מוסכמות, חוקים ונוהגים בחברה שלנו המתייחסת באי שוויון לגברים ונשים. חלקם נותנים יחס מועדף לגברים (כמו שכר) חלקם נותנים יחס מועדף לנשים ("חזקת הגיל הרך" או קבלת דמי מזונות). האם נרצה להיפטר מכולם לתת לגברים ולנשים יחס אחיד? אני ממש לא בטוח. תלוי במה. אילה ציינה בצדק שיש המון גישות פמיניסטיות. גם אני רואה בעצמי פמיניסט. אירה אמרה כי אנו בשלבים רגישים והתחלתיים של תחילת שיח בין גברים לנשים. הבה נשוחח – מה החזון? שוויון מוחל בזכויות, בחובות וביחס בכל סיטואציה? זה בעיניי בטוח לא חזון שהייתי מעוניין להגשים. אם כן, שוויון במה?

    • עמוס יקר,
      תודה על התגובה המפורטת, אענה ברשותך על החלק האחרון..
      הזמנת אותנו (הנשים) לשיח איתכם (הגברים). אבל בשביל להכנס לשיח צריך איזה שהוא בסיס שוויוני ראשוני. היום אנחנו לא שם. ועל כן השיח בינינו יתקשה להתרומם ולהתקיים.
      קשה לי לדבר במקום בו אני לא מיוצגת כמעט בבית משפט עליון (4 מתוך 15 נשים) או בכנסת (האחרונה הינו מספר כל כך זעום שזה מביש) או במקום מקבלי ההחלטות (התשיעיה, השרים, המטכ"ל וכן הלאה).
      אשמח לשיח. כשנסתכל אחד על השני בגובה העיניים.
      זה לא יקרה כל עוד יש חוקים שמכריחים אותי כאשה להשאר מאחור.

  12. פינגבאק: להיות אמא בפעם השניה.. | בלוג משלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s