דור שני ליום הזכרון

יום הזכרון מתחיל כל שנה כמה ימים לפני ליל הסדר. הוא עתיד להסתיים רק מחר בערב. כשאבא שלי יעשה את הטקס השנתי שלו. תליית הדגל בבית. ועל האוטו. ובכל מקום. פעם יום הזכרון היה יותר ארוך. היום הוא תחום יותר. יש לו התחלה וסוף. אבל באמצע לא קל. לא קל לאבא שלי. אבל לא קל גם לי. היום, כמעט 28 שנים אחרי שנולדתי, וקצת יותר מ11 שנים אחרי שנחשפתי לראשונה, אני יכולה להגיד את זה ברוגע ובשקט. אני דור שני להלם קרב.

כבר שנים שאני לא אומרת את שמי המלא. שאני לא חושפת את פרצופי במדיה. שאני נזהרת. נזהרת על הנפש הפצועה שלי. יש בתוכי ילדה כואבת. כואבת על שנים בבית פצוע. כואבת בגלל אבא אוהב שלא תמיד ידע להגיד את זה ולהביע את זה. כבר בגיל 16 ידעתי להגיד את זה- "הכל התפרץ לי, דיברתי ישר מהלב הפצוע שלי" (ידיעות אחרונות, 23.1.2001). וזה לא השתנה. אני עדיין מדברת מלב פצוע. רק שעכשיו זה בשליטה. בערך.

אני מתכננת את הפוסט הזה כבר כמעט שלושה שבועות. את הרגע שבו אני אדבר עם אבא ואבקש רשות לכתוב על זה. את הרגע שבו אני אקח את הקלסר המאובק עם קטעי העיתונות ואוסף המכתבים שקיבלתי אז (חלקם מעודדים ומשמחים וחלקם כואבים ומכאיבים). את הרגע שבו אני אפנה את הבית מכל גורם ואתיישב מול המחשב ואתחיל לכתוב. וכמה שתכננתי, לא חשבתי שזה יהיה ככה. שאתנתק לחלוטין מכל זה, ורק אחשוב כמה עצוב לי על הילדה הקטנה שנמצאת בתוכי. בתוך הנפש שלי, נמצאת שם כבר הרבה שנים ומחכה לחיבוק. אפילו הצפירה לא נגעה בי. הילדה הקטנה שבי עטופה טוב טוב. למדתי להגן עליה. יש לידה אריה שמגן עליה. ששומר עליה מכל משמר. לעתים הוא רק נוהם על מי שמתקרב. לעתים הוא ממש שואג.  בדרך כלל אני מצליחה לשלוט באריה שלי. אבל לפעמים הוא חזק וגדל ומצליח לשאוג חזק. על כולם. כמו שאבא שלי היה שואג.

נולדתי בגלל נדר. בגלל נדר שאבא שלי נדר באמצע מלחמה איומה- אם ייצא מהמלחמה בריא ושלם- יביא לעולם ילד. אז באתי. ידעתי על הנדר הזה כל החיים. חייתי את הנדר. חייתי את המלחמה כל החיים. הצלילים היו בבית. הריחות. הפחדים. הסיפורים. דברים שילדים אוהבים לעשות- בעיקר ילדים תזזיתיים כמוני- היו דברים שאסור לעשות ליד אבא. ללעוס מסטיק ולעשות בלונים היה דבר שצריך להזהר ממנו.. לגרור רגליים עם צליל.. לראות סרט בקול רם (כי אין לדעת- אולי יהיה פתאום צליל לא ראוי).. לקפוץ ליד זווית העין של אבא.. מי יודע מאיפה זה יבוא לי.. וכמה זה יכאב.

הבית הפך לסיר לחץ. חיפשתי דרכים לצאת ממנו. להיות בחוץ. בחוגים. בארועים. או להפך, להיות בפנים. אבל ממש בפנים. עם דלת סגורה. עם מוזיקה בקולי קולות. עם טלוויזיה עד אור הבוקר. עם הזמן הבנתי שיש דבר כזה דור שני. דור שני לא רק לילדים ליוצאי שואה שהיום הם הורים וסבים. אלא גם דור שני לפוסט טראומה מסוג אחר. קשה לי להסביר במילים איך הרגשתי במשך שנים, אז אני אצטט דברים של ילדה אחרת. בת לניצול שואה. "אני חיה את זה כל החיים שלי. אני כולי פצע. אני לא צריכה שמישהו יצביע לי על הפצעים, כולי שותתת דם יום יום. אני כולי מלחמה (היא אמרה שואה), מכף רגל עד ראש".

מסתבר שהDSM האמריקאי לא ממגדר את תופעת הPTSD (תסמונת פוסט טראומה), כאילו רוצה להגיד שכל אחד יכול לחוות או ללקות בתסמינים. אבל יש לה מאפיינים מגדריים ברורים. זוהי תסמונת לנשים (בעיקר נפגעות תקיפה מינית) ולגברים (בעיקר הלם קרב) באותה מידה אבל אחרת. עם דמיון מאוד גדול אחד לשני. אבל שונה בהיקפיו, מידותיו ומספריו. דומה בעיקר למה שזה עושה לילדים ולסובבים אותו/ה. בפרפרזה על הכתבה על דור שלישי לשואה משבוע שעבר- קוראים לזה העברה בין דורית, או במילים פחות מסובכות – אבא היה במלחמה, זה השפיע עלי, ואני מקווה שדרך ההתמודדות שלי לא תשפיע על הבת שלי.

בדיוק לפני 6 שנים אבא שלי התיר את הנדר שלו מולי. ביום בו קיבלתי דרגות סג"ם קיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. קיבלתי זוג כנפיים וכתפיים שמשא כבד ירד מעליהן. רגע לפני הטקס קיבלתי ספר תהילים (עד היום הוא אצלי) ומכתב. מכתב שאומר שנסגר מעגל. שאני אדם בפני עצמי. שהנדר הותר. שאוהבים אותי. שמחבקים אותי. שהמלחמה נגמרה כמעט 25 שנים אחרי שהיא נגמרה. לא הפסקתי לבכות כל הטקס. מהתרגשות. מהתרוממות רוח. מתחושת קלילות. זו תחושה מופלאה שאני נוצרת עד היום.

כשהייתי בת 16 וחצי כתב של ראש 1 שאל אותי אם אני חושבת שדבריי גרמו לאנשים לשנות את השקפותיהם. לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר גם עכשיו: "אני מסתכלת על זה בשני אספקטים, הפוליטי והטראומתי. אני לא חושבת שיש לי בכלל קול בתחום הפוליטי, ואני לא אחראית למסקנות הפוליטיות שאנשים יסיקו ממה שאמרתי. אני דברתי מתוך סבל, בתור ילדה שסובלת כבר 16 שנה. מצד שני, אני לא רק ילדה, כי בשנים האלה חוויתי הרבה יותר ממה שאחרים חוו, כך שבעניין הפוסט טראומה יש לי קול ועוד איך. אם התחום הזה יתקשר לפוליטיקה, שיתקשר. אני מאחלת בהצלחה לשני המועמדים. את שלי אני כבר עשיתי".

מחר בערב, אחרי שהיום הארוך הזה, שהתחיל שבוע לפני ליל הסדר, יסתיים, אני אוכל גם לעשות את הטקס הפרטי שלי. לקחת את הדגל. לצאת החוצה. לנשום עמוק. לתלות אותו על השער. ולאחל לכולם- יום עצמאות שמח.

אודות אילאיל קומיי-דרור

משפטנית ובעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. פמיניסטית ואקטיביסטית מגיל 14 ומאמינה בשינוי חברתי דרך ידע והבנה. שמתי לי למטרה- להנגיש את העולם המשפטי לקורא/ת הסביר/ה בהקשר הפמיניסטי היומיומי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הלם קרב, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על דור שני ליום הזכרון

  1. איציק הגיב:

    וואו. בכלל לא ידעתי.

    • יהודית הגיב:

      מרגש מרגש מרגש… יש ידע מקצועי ענק על העברה בינדורית של פוסט- טראומה… דעי שאת לא לבד…

      • נטע סדומי הגיב:

        הי..יהודית,האמת שאשמח לדעת על הידע המקצועי על החומר הנל עוד לא ברור לי מהי מטרתי ,אבל אשמח לקבל מידע למייל netasdomi@gmail.com/ כמו כן מי ש מצליח לאתר את הסרט בן ממשיך של זמיר דחבש אשמח אם ידכן אותי דרך הפייסבוק איפה מוצאים. netasdomi

  2. רות הגיב:

    וואייי תודההה על השיתוף. מיזדהה. דיברת מגרוני. הבעת כל כך יפה במילים את הנפש פנימה.

  3. אילאיל היקרה,
    יש כל כך הרבה דברים שהפוסט הזה מעורר בי, קודם כל תודה על הדיבור הזה לא פשוט לומר ולספר את החוויות הללו. אין לי הכירות עם נושא הלם הקרב (למרות שבאיזשהו מקום כל המדינה הזאת הלומת קרב) אני גדלתי עם סיפורי מלחמה רבים, יש לי אבא שלחם בארבע מלחמות, וסיפורי הצבא שלו מילאו בערך כל מקום אליו נסענו לטייל.
    אנחנו כחברה, כחיילים, לא יודעים לטפל בהלם הקרב, לא יודעים להכיר בפגיעה הזאת באמת. קשה לנו לראות חייל גיבור נרתע פתאום או סוחב הביתה את הכאב. אנחנו מצפים מהם ומעצמנו לעשות הכל ולחזור רגילים לגמרי.
    לשמחתי האישית הייתי פטור מחוויות כאלו מכיוון שלא נטלתי חלק מעולם בקרב ואני מקווה שכך זה יימשך.

  4. גל הגיב:

    יקירה,
    אני שמחה שאת ממשיכה את החקירה שלך. את המסע האישי והמשפחתי שיגדיל לך את הכנפיים.
    אוהבת.

  5. דרול הגיב:

    באיזו מלחמה אבא שלך השתתף?
    יום עצמאות שמח.

  6. תמיר הגיב:

    הייתי כותב יותר, אבל קשה לי עם הדמעות.
    חיבוק גדול.
    תמיר

  7. שמשון הגיב:

    הי אילאיל ,כרגיל רגיש חכם ואין עוד מילים…..

  8. דודו הגיב:

    פוסט יפה רהוט ומעביר את המסר של מעגלי ההשפעה של החיים……חיזקי ואימצי

  9. א.ב.צ. הגיב:

    קראתי כל מילה, עם פנים קצת רציניות, עם טיפה לחלוחית בעינים, ולאט לאט עלה החיוך…. הרי אני יודע לדקלם מילה במילה, מכיר את הריח, את השקט, את הרעש, ואת מה שביניהם….
    שולח חיבוק גדול לאבא ולך יקרה.

  10. יהודה הגיב:

    כן קראתי
    לא יודע איך להגיב

    • אורה הגיב:

      "כבר שנים שאני לא אומרת את שמי המלא. שאני לא חושפת את פרצופי במדיה"
      עצוב ומצמרר :-\

      • ועם זאת, מאז עברתי תהליכים.. עוברת תהליכים. תמונה עדין לא חושפת, אבל פתחתי את עמוד ה"אני בתקשורת", דבר שהיה מאתגר וחלק מתיקון עבורי. ושמי בהחלט מופיע במלואו. תהליכים קורים.

  11. פינגבאק: קרובת משפחה של משפחת השכול | בלוג משלך

  12. פינגבאק: כל אחד אבל בדרכו | בלוג משלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s